שלום,
חבר יקר, הלם ותחושת ריקנות עצומה לא מרפים ממני ביומיים
האחרונים, בלי יכולת לספר לאף אחד, לא באמת לספר. לך אני יכולה
לספר, לך אני יכולה לספר הכל.. אבל איך לבשר לך את הבשורה,
המעיקה והכואבת, שמעולם לא אהבתי אותך?
סיפקת צורך רגעי לדעת שיש אדם שאוכל לספר לו את כל סודותי,
צורך רגעי ולא יותר מזה. כל הזמן הזה, שיקרתי לעצמי, השלתי את
עצמי.. אשליה שהכאיבה לי מאוד, אשליה ממכרת בצורה חולנית..
עכשיו, שאני מבינה זאת, אני לא יודעת.. מי אני?
אולי אתה יכול לומר לי, חבר יקר.. כי אתה הכרת את האני האמיתית
ביותר שהכרתי מעולם.
אולי אני שקר.. כן, כך זה נראה עכשיו. הכל תרמית אחת גדולה,
שלי נגד עצמי. איך יכולתי להתעלל בעצמי בצורה כזאת? חשבתי
שאהבתי אותך.. חשבתי שאהבתי אותך כל כך.. ואני כבר לא בטוחה
כלל.
אני כבר לא בטוחה בשום דבר, אם להיות כנה לחלוטין.
שלום לך, חבר יקר.

הריחוק ממך,
חבר יקר, היה בלתי נסבל. כאב איום ונורא היה מציף אותי כל רגע
שהייתי רחוקה ממך.
סיפרת לי פעם, על ספר.. ואז היה ביננו ניתוק מוחלט.. חודשים
ספורים בהם לא יכולנו לדבר כלל.. ולא שכחתי... לא שכחתי, חבר
יקר..
יום אחד, בעוד ששוטטתי בחנות ספרים של סטימצקי, חושבת עליך
כרגיל, ראיתי את הספר הזה לפתע.. "חייבת לקרוא אותו", אמרת לי.

ובאותו יום.. קראתי, וקראתי, מרוכזת כל כך בקריאה, בעצם הקריאה
עצמה, כאילו אני ממלאת חובה, מטלה, פקודה, שהאותיות נראו לי אז
כקווים, כקווים מפותלים או שבורים שהוצמדה להם משמעות כלשהי..
חסרי רגש.. זה לא קורה לי.
סיימתי את הספר באותו יום.
למרבה האירוניה, יומיים אחר כך, הקשר ביננו הושב.. דיברנו
שוב.. הדיכאון שב איתך.
הריחוק ממך היה חיוני לי, חבר יקר.

אהבתנו,
חבר יקר, מושחתת. קרועה ומשוסעת, מעונה, כאובה.. אהבנו כל כך,
וידענו, שלא נהיה יחד.. תמיד היה שם משהו שמנע מאיתנו, תמיד.
כי אני הייתי בחירה שניה, תוכנית גיבוי.. ואז התאהבת, ובאמת
אהבת אותי. ואני עוד השליתי את עצמי.
כי אתה היית המטרה שלא חשבתי להגיע אליה, משאלה.. וחשבתי
שאהבתי אותך, וגם אתה חשבת כך.
היא לא הייתה קיימת מעולם, אהבתנו.. תמיד רצית שאשנא אותך, ולא
יכולתי.. והתייסרת, כל כך התייסרת מהעובדה שאין לך סיבה
להתייסר. כמו כל השאר, מצאת לך סיבות להיות עצוב. לשנוא את
עצמך, לשנוא את האחרים.. לשים את הלא מובן והבלתי ניתן לתפיסה
בעמדה נחותה ומובנת מאילו. לא ידעת מתי לעצור, חבר יקר.. חזרת
על אותו דבר יותר מדי פעמים, עד שנשברתי והבנתי. ועכשיו אני
מודה, בפני עצמי, גם לי נמאס.
אהבתנו היא שנאה, חבר יקר.

התנצלותי,
חבר יקר, על שלעולם לא תדע.
אני מתנצלת כל כך שלעולם לא ריציתי אותך. לא יכולתי לשנוא
אותך..לא רציתי. דבר שלא הייתי מוכנה לעשות בשבילך.
אני מתנצלת על שכשאמרת שתדפוק גם את הקשר איתי, הכחשתי.. תמיד
להכחיש, להכחיש הכל.
אני מתנצלת על השגיאות שלך, על השנאה העצמית שלך, על האובססיה
שלך לחזור שוב ושוב, תמיד, שאין זמן, אין חיים, אין קיום..
אני מתנצלת על ההתנהגות הפאתטית שלך, ועל הנסיון שלך להיות
פילוסוף ששונא את עצמו, על הרצון שלך להיות קדוש מעונה.
אני מתנצלת שאני לא שלך.
התנצלותי הכנה, חבר יקר.

הרצון שלך,
חבר יקר, לא משנה לי יותר.
רצית לעזור לי, אני יודעת שרצית. רצית לעזור לכל העולם, להיות
הקדוש המעונה הזה שרק לו אין לאן לפלס את העצב שלו. גם אני
כזאת, אפילו יותר ממך.. אלא ש..אני לא נותנת לעצמי, וזו הבעיה
אצלי. כל כך הרבה אמצעים, לשחרר הכל, כל כך הרבה הזדמנויות,
ואני פשוט חלשה מדי.
ניסית לעזור לי, חבר יקר.. אני יודעת שניסית, אבל זה כבר לא
משנה. זה אף פעם לא שינה, ואני מבינה את זה עכשיו.
בשל העצבות האינסופית שלך, הרסת אותי. איכזבת אותי, הכאבת לי!
אבל אני לא כועסת, חבר יקר.. גם אם רציתי, לא יכולתי. הכאבת
לי, מתוך רצון להכאיב לעצמך, ככה זה היה.
רצית שאשנא אותך, אמרת זאת, שוב ושוב, בידיעה שאתה מכאיב לי,
מכאיב לי כל כך.  
ביקשת שאהיה שלך, שלך ורק שלך, למרות שידעת יותר מכל אדם אחר
שזה לעולם לא יקרה, למרות שידעת שאני רוצה, כל כך רוצה, אבל לא
יכולה.
קיללת את עצמך, אמרת לי כמה שאתה שונא אותך, כמה שאתה אדם
נורא, ואני רואה את זה עכשיו, אהובי. בלעדיך כל כך ריק! בודד
לי כל כך! ואני עוד אשלה את עצמי, אהובי. ברחת ממני, אהובי.
הרצון שלך התגשם עכשיו.. גם אני שונאת אותך, חבר יקר.