ואני צועקת קום.
קום! לפני שתאבד את הרגע.
ואתה לוחש לי אובדן, מילה כהה התוך הריק בגוף צעיר כשלך.
ואני צועקת תברח, לפני שזה יגיע.
ואתה עונה סופנו בדפי הזמן כאחד, אז בשביל מה, בשביל מי?

ואני תוהה אולי בשבילי.

והם רוקדים...
רגליה קלות, ידיה בהירות אל מול הטוגה הכהה, והוא אוחז בה חזק,
כטפריו של ערפד, מביט בעיניה השקופות, השבירות.
והחדר מתחיל להתמלא באור...
כמה זריחות את חושבת יכולה נפש אחת להכיל?
רק אנשים כמונו שמים לב, אני עונה.
אנשים כמונו כנראה נועדו להיות לבד.
אני לא בוכה כי אתה מכאיב לי...
אני לא אבכה כשתכאיב לי, תכאיב עד זיעה קרה, עד טעם דם.
אין אגדות בחייך ילדה.

והם רוקדים כאחוזי דיבוק, האור כבר כבה מזמן, ופניה יזדקנו עם
בוא השנים.
ואולי שם היא תשכח.
ואם אגע, אני יודעת שהכול יתפורר.

אתה מחבק אותי, ואני פתאום חיה ממגע עיניך.
תחבק אותי עוד קצת, נמאס לי לרוץ אחר משמעות החיים, משמעות
המוות, ולכתוב לך הכול על כוס ויסקי וקופסה.

אפילו המלאכים בוכים עלינו כעת... ואני על ברכי.
לא מוחלת לך, לא לי.