פגשתי פעם בנאדם שחלום חייו היה למצוא אישה טובה ואימהית,
לקנות חלקת אדמה ולבנות שם את בית חלומותיו, חווה בה יגדל עם
אשתו ילדים רבים ויחיה בשקט בין צלילי החיות ורחשי הערוגות,
בלי כל הרעש ההומה של העיר והעשן ושאר הדברים הבזויים שלבטח
ידרדרו את ילדיו לחיי פשע וזנות. שאלתי אותו אם אי פעם היה
בחווה, אם אי פעם עבד קשה מבוקר עד ערב כדי שיהיה למשפחתו אוכל
על השולחן, אוכל שגידל בעצמו, בזיעת אפיו והוא ענה שלא וחוץ
מהטיול שעשה להודו לשכב על החוף ולאכול פיסות נייר טבולות
בחומצה מעולם לא עזב את בית הדירות העירוני בו נולד וגדל.
צחקתי לעצמי ומיהרתי לשנות את נושא השיחה, נמאס לי לשמוע את כל
האנשים האלה שחושבים שלגדול בחווה זאת הדרך הבטוחה לחיים
נורמליים, ללא שחיתות, ללא סמים. רק שקט ושלווה. הו כן בוודאי
שאם פוסלים לרגע את התרנגולים שמקרקרים כל היום (ולא רק בבוקר,
זו סתם מהתלה של סופרים ניו יורקיים) והחמורים שנוערים באמצע
הלילה וגורמים לילדים הקטנים סיוטים אדירים וכל הלביאות
המחורמנות שמסתובבות בהרים שמסביב ומחכות לרגע המתאים להתנפל
על העדר אז אזור מבודד כמו חווה משפחתית הוא אכן די שקט, אך
רחוק מלהיות בית גידול הולם לאלה שאינם מצופים צמר וצועדים על
ארבע. עד היום נושא אני בחדרי ליבי את צלקות הילדות האומללה
בחווה בה גדלתי, ילד בן שש שמחוייב לקום בחמש בבוקר לחלוב את
הכבשים ולאסוף את הביצים ואם נשאר קצת זמן אז לרעות את עדר
החזירים ולהיזהר שלא יאבדו או יאכלו ובעיקר לדאוג שימצאו
פטריות, ולא כאלה שגורמים לך לחשוב שאתה בירושלם כשבעצם אתה
סתם שוכב על הגב ומביט על הכוכבים, מדמה אותם לאורות הנוצצים
בחומת העיר העתיקה, אם אכן יש שם אורות נוצצים. ומאחר שהחווה
היתה אי שם בהרים רחוקה רבבות אמה מכל מקום מיושב שהוא גם
קירבה למין הנשי נחסכה ממני. אמא היתה ילדת פרחים לשעבר
שהדרימה ממקסיקו שם שהתה עם קומונת חוות החזירים בתחילת שנות
השבעים והתחתנה עם איל סמים מקומי. הכסף הרב בו זכתה לפתע גרם
לה להרבות באכילה בולמוסית של מזון לא כשר ואחרי שהולידה את
אחי הבכור איבדה את גזרתה הנרקומנית והפכה לגוש אדם שומני
להפליא ומתדלדל שגם חובב השמנות המופרע ביותר לא יוכל לראות
כמושך. היתה בחווה גם עוזרת בוליביאנית שתפקידה העיקרי היה
לעמוד ערומה ליד החלון בזמן שאבא ואמא היו משתגלים כדי שאבא
יוכל לשמור על זקפה מלאה, אבל לי ולאחי היה אסור אפילו להסתכל
עליה ורוב היום היא היתה נעולה במרתף החווה, מחכה לאותו רגע
נדיר בחודש שבו אבא היה נכנע סוף סוף להפצרות אמא ומכניס לה
קצת שלא תרגיש בודדה, עיניו תקועות תמידית בחמוקיה העגלגלים
וההרבה יותר רזים משל אמא של אותה עוזרת בוליביאנית. וכך היה
שהגעתי לגיל בגרות, והטסטוסטורון החל לתת אותותיו וחלומותי
התמלאו דימויים מזויעים של בחורה בוליביאנית (או לפחות איך
שמוחי החליט שבחורה בוליביאנית נראית) נשענת על אדן החלון בחדר
הורי בפישוק רגליים ומלמלת לעברי תחת שפה משופמת לבוא ולעשות
לה מה שגברים עושים. הייתי מתעורר אחוז בהלה ושטוף זיעה מסריחה
במיוחד ותוהה לעצמי מה בדיוק גברים עושים. כששאלתי את אחי
בעניין הוא הדריך אותי אל הכלוב בו ישב איל ההרבעה שלנו והצביע
בין רגליו האחוריות. 'אתה רואה את זה?' הוא אמר בביטחון, אצבעו
מושטת מסגירה את הצינור הארוך שהשתרבב לו משם. 'בטח', אמרתי,
'משם הוא עושה פיפי'. אחי הביט בי באכזבה ואמר לי 'כן, משם הוא
עושה פיפי' והסתלק. נותרתי מבולבל, בוהה באיבר המתדלדל של האיל
ותוהה האם עלי להמשיך להציק לאחי בעניין כשלפתע היכתה ההבנה את
גזע מוחי בתדהמה מוחלטת, משדרת כמעט מיידית אותות ומופתים
במורד עמוד שידרתי אל תעלות תוך-הפין וזקפה שמעולם לא ידעתי
כמוה (לא שידעתי בכלל מה זה זקפה) הזדקרה בין רגע לעבר איזור
הטבור. חשתי אומלל ומאושר בו זמנית, בידי הימנית ליטפתי את
האיבר הזקור, מעודד את העצבים הסמויים לאורכו לשלוח דפיקות
קטנות של עונג בכל הגוף. האיל הסתכל עלי באופן מאיים והתקרב אל
צד הגדר בו עמדתי חרמן ומלא ביטחון עצמי, כנראה שחש מאויים בשל
הגילוי העצמי החדש שתפס אותי והוא החליט לשים קץ לעניין,
בשיניים חורקות הוא דחק חוטמו בין קורות העץ וניסה לנגוס
באיברי אך כל שהצליח ללעוס היה חלק קטן מקצה זרתי שניסתה לכסות
בצוותא עם שאר היד את מקור העונג החדש שגיליתי. כמה ימי מחלה
לימדו אותי עוד ועוד דברים חדשים שלא ידעתי, כמו מה קורה
כמשפשפים את הפין מספיק זמן ואיזה הרגשה נפלאה זה עושה, בעיקר
כשיושבים עירומים על פינת העץ של המיטה. כל מיני קולות חדשים
הדהדו בראשי וקראו לי לתפוס את האיבר האדיר שלפתע התגלה לו שם
ולתקוע אותו בכל דבר אפשרי. ברגע ששבתי לסורי  וחזרתי לעבוד
הכל היה שונה, מחשבות זימה תקפו את ראשי במשך כל היום וכשלא
יכולתי לשאת זאת יותר תפסתי תרנגולת והשחלתי אותה בטירוף. היא
קרקרה בכאב ואבי המבוהל נכנס במהרה ללול ובעט העכוזי העירום
בחוזקה, צורח ומגדף מילים שמעולם לא שמעתי ובעיקר מודיע לי שאם
יתפוס אותי פעם נוספת מתעלל בחיות הבית ידאג להפוך אותי לבת
שמעולם לא היתה לו, וללא ניתוח. לא ידעתי אותה שעה מה זה ניתוח
אך הבנתי שעדיף שאבא לא ימצא אותי מספק עצמי על חשבון חיות
החווה. כך הייתי מתגנב לי בלילה אחרי תום שעות העבודה ובועל
תרנגולות במשך מספר שעות, דבר שהשפיע על תפקודי בבוקר עם שאר
הפועלים אך הבהיר לי בהפתעה שבעצם כולם, חוץ מאבא, לא ממש
מתפקדים בבוקר. וגם התרנגולות נהיו חולות. כשהבנתי סוף סוף
שסיפוקי העצמי פוגע בתפוקת העופות בחווה לקחתי החלטה אמיצה
והתחלתי לבקר תדירות את הדיר. אם התרנגולות היו צווחות ונקרעות
שעה שהייתי מחדיר אליהן את איברי העצום הכבשים היו הרבה יותר
שקטות, מידי פעם היו פועות בקול שנשמע היה מסופק, דבר שהגדיל
את תאוותי וגרם לי להמשיך במעללי עוד ועוד וגרע ממני שעות שינה
נוספות. הטיפול בכבשים היה הרבה יותר מספק מהתרנגולות שכן
לעופות היה חור אחד בלבד, ממנו עשו כל צרכיהן ואילו הכבשים היו
נקיות יותר ורב גוניות, מה גם שאפשר היה לבדוק אותן לעומק גם
בשעות החליבה אם אף אחד לא היה נוכח ושום שלפוחיות מוזרות לא
היו צצות יותר על האיבר. חודשים ספורים חלפו עד שהסיפוק
מהכבשים המשפחתיות כבר לא היה כבעבר, והתגליות שתקפו אותי דאז
כבר לא היו תגליות והייתי זקוק למשהו חדש, מרגש יותר. וכך קרה
שגיליתי את נפלאות עולם המין של החזירים והחזירות המעטות שהיו
גם הם בחווה, ודעו לכם קוראים מיואשים שאין הרגשה נפלאה יותר
מלרכון על גבי חזירה אדירת מימדים ולשגול אותה ללא הפסקה בעוד
ידיך מלטפות ומשוטטות על כל גופה צפוף השיערות הקצרות, מגע
כמעט משיי שלפעמים נדמה כי אין לחיה שיערות בכלל וחלקה היא
יותר מילדה בת שלוש שעודינה בבתוליה. וכך עברו חלפו להן שנים
לא רבות בהן הייתי מסתובב ברחבי החווה, בועל עופות ומפריסי
פרסה וחיות טומאה למיניהן מדמה לעצמי כי אני נהנה מכל רגע, עד
שהגיע היום בו אבא תפס אותי בכתפי ואמר לי 'בן, הגיע הזמן שתצא
לרעות בעולם הגדול'. אחוז התרגשות אספתי את חפצי על מקל
ודילגתי אל מעבר להרים שהקיפו את החווה, מצפה בקוצר רוח
למפגשים מרתקים עם חזירים חדשים ולשיחות עמוקות על טיב החיים
הנהדרים שבחווה. עד שהגעתי לעיר. יום יום הייתי מוקף בהצקות
חוזרות ונישנות מצד בני העיר על מוצאי הכפרי, וגרוע מכך, בעלי
החיים היחידים שהסתובבו בכרך היו יונים קטנות-נרתיק וכלבים
שלמדו דווקא כן להטיל צרכיהם בפומבי. כל בוקר חדש אליו קמתי
בעיר היה מלווה בבחילה נוראית, תחושות החרמנות האדירות שאחזו
בי בבית חלפו להן וכך הייתי נודד לי ברחובות עצוב ומיואש
ומדוכא וחסר-און, חושב-חולם על אותם ימים נפלאים בילדותי
שהעברתי בחווה המשפחתית, אטום לחלוטין לריגושים הזולים שמחפשים
בני העיר יום יום כל היום, חסר יכולת להגיב להצעות נשיות
שנלחשו באזניי מידי פעם, מצולק ומתגעגע ונהיה טיפש מיום ליום.
התחלתי לעבור מעיר לעיר ובכל מקום היה הדבר דומה, חסר סיפוק
לחלוטין. ואז אני צריך להתעמת עוד עם אנשים עירוניים שחושבים
שלחיות בחווה זה כיף ודואגים לומר זאת לכל נער כפרי שעובר
בדרכם. אך אני יודע שבלילה הם יושבים בחדרם המפואר, סופרים כסף
ואז מבזבזים אותו על נערות ליווי, מדברים על נערי חווה כאילו
הם-הם חיים את החיים האמיתיים, מוקפים חיות ושקט ושלווה,
אטומים לעובדה שכמה שלא יהיה כיף לבעול חזירה בשנות ההתבגרות
היא לא תהרה ולא תשריץ אנשי חזיר קטנים, וגם תרנגולת לא תטיל
ביצים למענך, ולעבוד כל היום ולהתנסות כל הלילה זה כל כך מעייף
שהחיים עצמם נמנעים ממך, כשאתה מרוכז לחלוטין במין ועבודה.
עבודה ומין. אפילו האוכל כבר לא אותו דבר כשאמא שלך יותר גדולה
מפרה, כל כך גדולה שאבא צריך עוזרת בוליביאנית שתדגמן עבורו
בשביל להתעלס איתה. ואם אתה רוצה להציץ במעשה שכזה אז עוד כמה
שעות שינה שגם כך לא קיימות נחסכות ממך, והרי ידוע שבלי שינה
אדם משתגע ומתחיל להזות. וברי מזל אלה העירונים שישנים כאוות
נפשם והוזים בזמנם החופשי ועוד עושים כסף על כל אלה ורק הנאה
אחת לא ידעו לעולם, שכן רצונם העז לחיות בחווה הוא רק חלום,
וזה בטח לא מקום מתאים לגדל בו ילדים.