"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה."

סגרתי את הספר והבטתי בשניהם, ישנים כמו מלאכים קטנים.
"אם כל יום היה יכול להסתיים כמו הסוף של האגדות, הייתי הבת
אדם הכי מאושרת בעולם", חשבתי לעצמי.
יצאתי וסגרתי את הדלת, לא עד הסוף , כדי שיישאר פתח קטן של
אור, אם המלאכים שלי יקומו בלילה ויצטרכו אותי.
פתחתי את דלת חדר השינה שלי וראיתי אותו, ישן לו בנחת. מחר
בבוקר הוא יקום מוקדם לעבודה ולא יחזור יותר, אחרי יומיים
יתקשר ויאמר שהוא לא מסוגל לקחת אחראיות על שני ילדים קטנים,
למרות שהם מקסימים.
כולם ככה למרות שהוא החזיק מעמד הרבה יותר זמן מהאחרים.
התיישבתי על הכורסה בסוף המסדרון ופתחתי את הספר, הבטתי
בתמונות הצבעוניות, של הפיות, של הנופים, של ארמון הפיות. הכול
כך טוב באגדות.


פתאום היו לי כנפיים בצבעים שונים של סגול. יכולתי לעוף, הייתי
בשמים. הבטתי למטה וראיתי פיות נוספות שעפות איתי, כמו להקת
ציפורים. עפנו מעלה ומטה, בין עצים גבוהים, מעל שדות ירוקים.
היה לי שרביט קטן ובכל פעם שהנפתי אותו יצאו ממנו פתיתי זהב
שנתנו אור ואושר לאנשים, לנופים.
ארמון הפיות ניצב מולי, הקרקע הייתה ענן לבן וגדול. נכנסתי
לארמון כמו שאר הפיות והתיישבתי ליד שולחן האוכל. קערות מלאות
תותים וקצפת היו על השולחן, הגעתי בזמן לקינוח.
אחרי האוכל התעופפתי לי בארמון, מתפעלת מיופיו ומגודלו. הגעתי
לחצר הארמון ושם עמדו להם סוסים לבנים ויפים עם כנפיים. עליתי
על אחד מהם וטיילתי איתו בגני הארמון שבשמים.
הייתי מאושרת. מזה הרבה זמן שלא הייתי מאושרת, ופתאום הכול כל
כך טוב ופשוט.
חיים ללא דאגות.
הגעתי למגורי הפיות, כך הבנתי לפי הצחקוקים ששמעתי. החדר שלי
פנה לכיוון הגנים הירוקים של הארמון. שמחתי. המיטה גדולה
ומרווחת, כל כך גבוהה, טוב שהיו לי כנפיים. התחפרתי לי בתוך
המיטה, מכוסה בשמיכת פוך רכה ונעימה. חשבתי לעצמי שהדבר היחיד
שחסר באווירה הזו, זו כוס שוקו גדולה וחמימה.
כוס שוקו גדולה וחמימה הופיעה לי מול העיניים, אפשר לחשוב שהיה
לה כנפיים משל עצמה.
חשבתי על התותים והקצפת שאכלנו בחדר האוכל.
קערה מלאת תותים וקצפת הופיעה מולי, לצד השוקו, על מגש מכסף.
הייתי מאושרת, כל מה שרציתי וחשבתי עליו, קיבלתי.
חשבתי על שני המלאכים הקטנים שלי שישנים להם עכשיו בנחת.
"ילדים קטנים לא באים פה בחשבון, הם עושים יותר מידי רעש",
לחשה לי אחת הפיות.
על מגש הכסף הופיעו שתי תמונות ממוסגרות של המלאכים שלי.
כבר לא הייתי מאושרת, התגעגעתי למלאכים שלי ורציתי אותם איתי,
בחיים ללא דאגות.
חשבתי על הבית שלי, על החדר שלי, עליו שמחכה לי במיטה למרות
שאני בטוחה שמחר יעזוב אותי.
"איך אפשר לעזוב כזה מקום מושלם, מקום ללא דאגות, יש לך כאן כל
מה שחלמת עליו", לחשה לי אותה פייה.
על מגש הכסף הופיעה תמונה ממוסגרת של הבית, יכולתי להסתכל
מהחלונות ולראות את הקטנים שלי ישנים, ומהחלון השני לראות אותו
ישן במיטה שלי.


התעוררתי, עוד פעם החלום הזה. כל כך מפתה להישאר בו. אם רק
יכולתי לקחת את הקטנים שלי איתי, הכול היה כל כך מושלם.
אני צריכה להתחיל לקרוא להם סיפור חדש, חשבתי לעצמי.
הנחתי את הספר על הכורסה וקמתי. העפתי מבט אחרון בתמונה של חדר
הפיות. "אולי מחר", אמרתי.
היה אור בחוץ, בוקר של יום חדש, שיגרה רגילה. עוד מעט אני אעיר
את הקטנים, אקח אותם לגן, אלך לעבודה, בערב תשמור עליהן השכנה,
אני אצא, אכיר מישהו חדש, אביא אותו הביתה, יום יומיים, חודש,
עד שיעזוב, ושוב הכול יתחיל מהתחלה, אותה שיגרה רגילה.
פתחתי את דלת חדרי, בתקווה אחרונה. אך הוא כבר לא היה שם.
ידעתי.
הלכתי לכיוון חדרם של המלאכים שלי.
עוד לפני שהגעתי לחדרם, הם יצאו משם,
שלושתם. המלאכים שלי והוא.
הם היו לבושים ומוכנים בכדי ללכת לגן.
"אני כבר חוזר" הוא לחש לי באוזן.
הבטתי בו והוא בי, חייכתי לעצמי.
אחרי שהם יצאו, לקחתי את הספר וסגרתי אותו, הבטתי בכיתוב הגדול
של הכותרת "עולם הפיות" בתקווה שזו תהיה הפעם האחרונה.
החזרתי אותו לספרייה, אך הפעם שמתי אותו עמוק עמוק בין הספרים,

אין לי עוד צורך בו.