היו ימיי צורבים ימיי השפל
פניי סלעים טובעים באדמה קשה
שדה קוצים יבש לצד הנפל
שאלתי: ההיכן ישנה תשובה?
הליל הכה בי שוב ושוב  כחרב
את הבדידות אימצתי בהערצה אל תוך  לבי
משברי האורות פסעתי אל העצב
חיפשתי, כמהתי אל שבילי.

מקרבי שמעתי את זעקת הנפש
כרעל מר ניגר מעל שפתיי
קמל כלוא בלי דרך אל החופש
לחשתי, שתקתי עד מתיי?
את תקוותי  שילחתי אל האופק
כמו גוזל המנסה לעוף משתי ידיי
אולי אספיק לדעת מעט אושר
לפני יכבה אור אחרון משתי עיניי.  

פתאום בשעת בין הערביים
ראיתי שמש עושה אהבה עם גלי הים
אז ידעתי
פתאום הרגשתי
יש מישהו שתמיד שומר עליי.