יום שישי, מועדון ה-RAVE בנמל. היה כל כך חם בפנים שהרגשתי
שאני עומדת להתעלף. נכון, יכלתי לרקוד ברחבה שבחוץ. חוץ
מהעובדה ששם אפשר לנשום כמו שצריך ולתת לגוף הזדמנות להתקרר,
אני גם יותר בן אדם של האוסים מאשר של מוזיקה שחורה, אותה
השמיעו בפנים. אבל... אתה היית בפנים. אתה נראית הכי טוב
מכולם, ואתה ידעת את זה. או שמא...


זה באמת קשה לדעת אם הגישה שלך נבעה מסנוביות או מביישנות.
וחשבתי על זה הרבה. אני הייתי עם שתי חברות, אתה היית עם שני
חברים, וכולנו רקדנו ביחד. רציתי שתיגש אליי, שתרקוד איתי,
משהו!
אבל לא. הרגשתי דחויה.

מכיוון שזה מעייף לרקוד היפ הופ במשך הרבה זמן כשאחוז החמצן
באויר רק הולך וקטן, וגם ככה אני לא מכירה או אוהבת במיוחד את
השירים האלה, התיישבתי בצד. אתה ישבת עם חברים שלך במרחק של
מטר - שניים ממני. בעוד אני חושבת עד כמה אני מעוררת רחמים-
רוקדתחונקת את עצמי במודע, בשביל מישהו שאפילו לא מסתכל עליי,
וכנראה שבכלל יש לו חברה, אתה קמת ממקום מושבך ונעמדת לידי.
חכיתי. וחיכיתי. ואתה ממשיך לעמוד. שום מילה לא הוצאת!

מחשבות שעברו בראשי גרמו לי להביט לעבר אוזניך. אולי יש לך
מכשיר שמיעה באוזניים, מה שאומר שאתה חרש-אילם, וזה יסביר לי
דבר או שניים. אבל אתה נראית לי חסר מגבלות פיזיות לחלוטין.
בשלב זה כבר התחלתי ממש להתעצבן. "מה הוא חושב לעצמו?" חשבתי,
"שהוא יותר מדי טוב בשביל להתחיל עם בנות? מה, הוא עלה על הסוד
השמור שככל שהוא יהיה יותר אדיש כך הוא יראה יותר מושך, ועכשיו
הוא מחכה שאני אעשה משהו? טוב, הוא יכול להמשיך לחכות".

החלטתי לצאת החוצה עם חברותיי, והפלא ופלא, את מי אני רואה
יוצאים שתי דקות אחרי שאנחנו יצאנו? אותך עם שני חברייך
החביבים. יצאתם החוצה ונשענתם על מכוניתכם. אנחנו התיישבנו ליד
מכונית חונה, די מולכם. אבל אתה  רק הסתכלת עליי והמשכת לעמוד,
ולשתוק.


יכול להיות, שמבחינתך זה כלום. רק כמה צירופי מקרים שהטעו
והשלו אותי.
אבל אולי... רק אולי, אתה היית ביישן? אולי הייתי צריכה לתפוס
יוזמה ולדבר איתך.  אולי אתה היית יכול בדיוק מה שאני צריכה
עכשיו.