כאן נולדתי. כמעט עשרים שנה חלפו מאז הייתי כאן בפעם האחרונה.
לעומת הרעש, הצעקות, הפעלתנות המטורפת, לעומת כל מה שנשאר אצור
בזיכרוני - השקט. על אודותיה, בכל אופן. זה מה שהיא הרגישה.
כנראה. אבל - אבל מי יודע.
אימא נולדה בעיר העתיקה, במפתיע, דבר שבשגרה באותם ימים, על כל
פנים לנוכח בני הזקונים הרבים שבאו לעולם כאשר אמותיהם היו
בטוחות שאין עוד סכנה  -  או סיכוי  -  בדבר היריון נוסף. אם
לא די בזה, הייתה הנקבה היחידה אחרי עשרה בנים, ואם כי בזמנים
ההם לא ידעו כי מינו של התינוק נקבע על ידי האב, פקפק אביה
באבהותו עליה וראה בה ממזרתה עד שגדלה דיה כדי שיוכל לזהות בה
את פני אמו, את הליכתה והליכתו, ואת תנועותיהם. כך או אחרת, עם
השנים למדו שהתברכו בה, בבת הזאת, ברכה של ממש: הבנים עזבו
והיא נשארה איתם, עברה יחד איתם מן העיר העתיקה לדירה המחולקת
הזאת, אחרי מלחמת השחרור, וטיפלה בהם עד מותם. הם כבר היו
חולים וזקנים מאוד, כך שההעברה והטיפול נפלו עליה, על אימא
בלבד, ובדירה זו נפטרו ההורים זה אחר זה בהפרש של שלושים יום
בדיוק. כך שעוד ב-49' נותרה אימא לבדה, אחד-עשר חודשים לאחר
מכן הכניסה אותה השכנה מתחת לחופה, לצד חתן שהיא מצאה לה,
וב-1950, ביום הולדתה השלושים של אימא, נולדה יונה, על-שם סבתי
מצד אמי, שנתיים לאחר מכן, ביום ההולדת המשותף, נולדה מרגלית,
על-שם סבתי מצד אבי, כעבור שנתיים ויומיים בדיוק נולדתי אני,
עמליה, ושנתיים אחרי-כן, גם בדיוק  - אלא מה  -, נולדה נתניה.
אימא הייתה בת שלושים ושש, נשואה שבע שנים ואם לארבע בנות. מה
לעשות, זה דווקא טוב, אני אימא של בנות, לא רואה איך הייתי
יכולה לגדל בנים ולחנך אותם. השכנה הרווקה  -   או מי יודע, לא
שאלנו, לא חקרנו  -   שבזמנו נכנסה איתם, הציעה לחלק את הדירה
חצי-בחצי במחיצה של ממש, זאת אומרת לבנות קיר, כדי שכל צד
בעניין יזכה לפרטיות, בשביל מה מטבח משותף, שירותים משותפים,
זה לא יקר נורא ונוכל לעשות את הכול בזול, היא מוכנה לשלם, אם
הם מסכימים, כי היא רגישה לרעש. המחיצה נבנתה באמצע המטבח,
השכנה בנתה לעצמה חדר שירותים.
שנה לאחר מכן עזב אבא את הבית. לא ידענו שעזב: יצא למילואים
ולא חזר אלינו עם סיומם, כך שבהתחלה נחשב לנעדר. זה קרה אחרי
מבצע קדש, נראה די תמוה, ובמהרה התברר שעזב, זה הכול, לא רצה
את אימא, לא רצה את הילדות, רוצה גט וברוך שפטרני. מילותיו
האחרונות של אבא באמצעות השליח מהרבנות. שהגיש לאימא את
המסמכים לחתימתה ואת ההזמנה לבית הדין הרבני. הזמנה, לא זימון,
חלילה, מותר לך להתנגד ולדרוש ניסיון לשלום-בית. השכנה הלכה עם
אימא לאותו דיון ואחרי שבועיים אימא קיבלה את הגט, או אבא השיג
את מבוקשו ונתן לה גט-פיטורין, ושמענו עליו רק אחרי מלחמת ששת
הימים, כשמישהו מן השכנים שהיו לאימא בעיר העתיקה נמצא אצלנו
מספר, לאימא, שלאבא יש עכשיו ערבייה, אהבת נעוריו מאז, הוא
משוגע עליה, היא משוגעת עליו, הולך לו. אימא הקשיבה בשקט, ראתה
שנכנסנו הביתה, אמרה תגידו מה שתגידו, לא משנה לי, הוא בן אדם
טוב. היו לי אתו שבע שנים שמנות. חודשיים לאחר מכן נערכה
החתונה של יונה ואימא הציעה לה לנהוג על פי רגשותיה, אם את
רוצה שאבא שלך יהיה וישא-וייתן עם הרב, על תנאי הכתובה,
ויחתום, אני הולכת להזמין אותו, או מה שתגידי, זאת החתונה שלך,
בשלי ההורים שלי כבר לא היו בחיים אבל אבא שלך חי והוא היה אבא
טוב עד שהלך מהבית. איך את מדברת, צעקה יונה, איזה אישה מוזרה
את, אימא, את מגעילה אותי, תעזבי אותי ממנו, איזה רעיונות יש
לך בראש, שום כבוד עצמי, שום גאווה, נו באמת. לא רוצה בושות.
סוף פסוק. ותלכי שיסדרו לך את הידיים ואת הציפורניים, אף אחד
לא צריך לדעת שאימא שלי מתפרנסת מסירי לילה ומניקיונות.
טיפ-טיפה כבוד עצמי, בחייך. הרי יהיו כאן כל הדודים מאמריקה.
בחייך.
אכן, כל הדודים מאמריקה על נשותיהם וחלק ניכר מטפם (נניח, כי
בגיל הטף כבר לא היו), עשר משפחות עשירות ומועשרות שלא התביישו
באימא, לא, מה פתאום, מה אתם רוצות, עוד לא הייתה בת ארבע,
אימא שלכם, ואימא שלנו חלתה, זה המקצוע שהיא יודעת מאז,
ניקיונות וסירי לילה, הסבירו הדודים והשכלנו שלא נראה את הסוף
לאותה בושה, אלא שהדודים שילמו, וביד רחבה ונטויה קנו דירה לכל
אחת מאתנו, ויונה אמרה לא די עם הכסף, בהחלט לא, הם מביאים לנו
כבוד, וזה טוב.
ברם חתונתה של יונה הייתה בשבילנו מקור לתגליות בלתי צפויות:
פתאום התברר לנו שאימא לא אנאלפביתית, אף על פי שלא דרכה רגלה
גם לא פעם אחת בבית ספר, שהיא אישה נאה מאוד, כמעט מטר-שבעים,
כמו מלכות היופי של אותם ימים, שהופעתה אצילית להרגיז ולהתקנא,
כך בדיוק נראתה סבתא שלנו מצד אבא, שחו לנו הדודים מאמריקה,
ומאיפה היא יודעת לקרוא, נו, נחשוב, כנראה לימדה את עצמה
מהשלטים, ומהעיתונים, אולי מהשיעורים שאתם עושות בבית, היא
חכמה מאוד, אימא שלכם. אבא שלכם טיפש מטופש ואידיוט גמור, שום
הסבר אחר לא תופס, הוסיפה שכנתנו המפורסמת ביותר  -  כן,
שכנתנו, שביקשה סליחה ומחילה בסופרלטיבים היפרבוליים על מעשים
שלא ידענו עליהם, לא הבנו מילה מן השיחה שהתנהלה בין שתיהן,
ארבעה זוגות אוזניים כרויים ושום דבר, כך שחזרנו לשולחן
המשפחתי בהרגשה לא נוחה אבל במצפון נקי. במהלך המסיבה ראינו
גבר מעוניין מאוד באימא  -  כך התרשמנו  -  אבל היא דחתה אותו
בתקיפות ובקול נמוך, זאת החתונה של בתי הבכורה, וראינו גבר
לוטש עיניים, זה אבא שלנו כנראה, מה הוא עושה פה, המשוגעת הזאת
בכל זאת הזמינה אותו, הוא עמד ליד הדלת רוב הזמן, פעם או
פעמיים ראינו אותו יושב, ונעלם.
אימא, דרך אגב, לא הרבתה לדבר, למעט משפטי נימוס הכרחיים,
ובקול נמוך שלא הכרנו, או שלא שמענו, והחששות של יונה בדבר
חשיפת מעמדה החברתי התבדו עד האחרון שבהם. והדודים מאמריקה,
דרך אגב, לא בדיוק קנו לנו דירות אלא קנו לעצמם רכוש, נכסים
שהעמידו לרשותנו, ואימא קראה את התנאים ופסקה אני לא עוזבת את
הדירה שלי, היא שלי וזה מספיק לי. ויש לי שכנה טובה. ובכן,
דודינו מאמריקה מימנו את חתונתה של יונה בפאר שלא ידעה הארץ עד
לאותם ימים, גם בית מלון שלם לרשות האורחים, כדי שהמשפחה מרובת
הנפשות תשתכן בו עשרים יום. יונה הייתה בת שבע-עשרה. למרגלית,
בת חמש-עשרה, כבר היה חבר. אימא, אם כן, הייתה בת ארבעים ושבע.
אחיה הצעיר ביותר היה כבר בן שישים. הבכור - בן שבעים ושתיים.
בלי ספק, בהולדתה הייתה אימא אורחת בלתי-קרואה ממש. וככל
שייראה מתמיה, כל המין הנשי שילדה אימא עצמה - כל ארבע בנותיה
- היה בחזקת מקרה מקרי, שבירת ההגמוניה הגברית אצלם. אבל אני
סוטה מן העיקר.    
כולנו, כל הבנות של אימא, התחתנו בגיל שבע-עשרה, כולנו למדנו
בבתי ספר יוקרתיים, למכובדים, כפי שהיו דרי השכונה  -  היסודי
בבית-הילד, התיכון בגימנסיה רחביה  -, כולנו נכנסנו כמו-כולם,
כולנו קפצנו כיתה, כמו שאומרים, כולנו השגנו ציונים גבוהים
בבגרויות, וביוזמת אימא ובהסכמתה של השכנה, זו האחרונה הייתה
נציגת המשפחה בערבי ההורים, עדיף כך, את לא תביישי את הילדות,
ונחשבנו לבנות טובים, והסיפור למורים ולמורות ולכל המעוניין
היה שאימא עובדת במשמרות, מה לעשות, וזה היה נכון, כי אימא לא
קיבלה דמי מזונות מאבא, גם לא ביקשה. למה, מה היו הסיבות שלה
-  לא ידענו. לא שאלנו, לא נשאל, לא נדע. בינינו לבין עצמנו
ראינו בה פריירית בורה ועמת הארץ, ותו לא, עד החתונה של יונה,
שם ראינו אותה מתווכחת על התפריט שהיה כתוב בעברית ובאנגלית,
וכך הבנו שאימא קראה את כל הפתקים שהשארנו על השולחן, לא נעים,
לא נעים, אבל למה לעזאזל את מעמידה פנים של אנאלפביתית, אלף',
כי אבא שלכם לא היה מתחתן עם מישהי מלומדת, הסבירה לנו השכנה,
ובית', אימא שלכם לא רצתה משכורת רעב אלא להרוויח יפה, כמו
שמרוויחים מעבודות ניקיון, ואף אחד לא היה מעסיק מישהי שיודעת
קרוא. מה זאת אומרת קרוא, אומרים קרוא וכתוב, את בטח יודעת, מה
זאת אומרת קרוא, אימא שלכם מתביישת בגלל כתב היד שלה, הרי אף
אחד לא לימד אותה כלום. ובחזרה לחתנים שלנו, עם ציונים כאלה
ועם תקופת לימודים כזאת, כולנו נישאנו לבני טובים. משפחות
משכילות. ומהר. בער לנו לברוח מהבית. את כולם הכרנו דרך השכנה,
משפחותיהם ראו בנו את הדודים מאמריקה, את אמריקה, בעיקר,
ובאימא ראו איזו תופעת טבע, גידלה וחינכה בנות לתפארת, מה זה
משנה שנתקעה ככה, בגלל ההורים שלה, מסכנה, חמסו את ילדותה,
הייחוס קובע והייחוס מצוין. כל אימת שהיו באים הורים למועמדים
שהיו מעוניינים במשרת החתן אצל אחת מאתנו  -  קרי: באו לבקש את
ידה של אחת מארבע בנותיה של אימא  -, השכנה הייתה יושבת לצדה.
נוכחותה השרתה יתר חגיגיות וכבוד למעמד, אף לאחר שהיה ברור
שאימא, אם חפצה בכך, יכלה להיראות מעוררת כבוד, שום סינדרלה לא
תשווה לה בנשף ההוא. ואימא לא הייתה סינדרלה.
אחרי שגם נתניה הייתה נשואה ובהיריון - יונה הייתה הראשונה
שזרקה את אימא, פשוטו כמשמעו. סוף שנת 74' - קל לחשב. באותו
אירוע היינו כולנו בדירתה של יונה ברמת אביב -  זו שהיא ובעלה
קנו: דירת הדודים הושבה לידיהם שנה לפני כן, גם כן מתנה, בלי
טובות. רמת אביב הייתה יוקרתית, עם אוניברסיטת תל אביב נטועה
בה, ושם למדה יונה בהצלחה. האירוע עצמו היה צפוי, שאלה של מתי
בדיוק זה יקרה, כי היינו עדות למתיחותה של יונה, וכבר מזמן
בלטה עצבנותה לעין כל אימת שאחד מילדיה ניגש לסבתא, זאת אומרת
לאימא שלנו - אף על פי שיונה עצמה הייתה מטלפנת וקוראת לה
לעזרה. לא שמענו מה אמרה לה, ראינו את אימא מזדקפת, כאילו
מיטיבה את ישיבתה לשמוע בבירור, שאלה דבר מה, קיבלה תשובה,
קמה, ניגשה לשני הנכדים, בנים שניהם, הגדול בן חמש והצעיר בן
שלוש, חיבקה, נישקה, הם היו במטבח, ביקשו שתכין עוד מיץ, תוך
כדי הכנה הסבירה שהפעם לא תוכל להישאר לסיפורי לילה טוב, עליה
לשוב לירושלים, נטלה את מעיל הגשם ואת ארנקה והלכה, יצאה
ונעלמה, נבלעה איך-שהוא, אולי הלכה בצמוד לקירות הבניינים. זהו
זה, אמרה יונה, סוף פסוק לעצבנות ולמתחים. ושלא תזמינו אותנו
יחד אתה. רוני מקבל פריחה ממנה. ואני - אין מה לדבר, טוב
שסיימתי.
אימא לא הכירה את הנכדה שנתניה ילדה, עד אז נתניה ומרגלית אף
הן זרקו אותה, שתיהן סיפרו לי שהלכו יחד לדבר אתה, לא היה להן
אומץ לשיחה אישית, וחוץ מזה, למה בנפרד, יהיה לה קל יותר אם
תדע כבר איפה היא עומדת, חבל שלא ניצלת גם את ההזדמנות. אני
סירבתי, נראה לי מפלצתי. יותר מדי. את הפסח כבר עשתה אימא
בלעדינו, ומאז - את כל החגים ואת כל התאריכים. עם השכנה, אמרה
לי, זה בסדר. יונה שאלה אותי מתי כבר תורידי את הקרצייה, בשביל
מה את צריכה אותה, מרגלית אמרה היא גיבנת, מי צריך גיבנת,
נתניה אמרה אין מה לרחם עליה, היא נשמעת תגרנית בשוק, אז מה אם
גידלה אותנו, מרגלית טענה בטח ראתה בנו ביטוח לעת זקנה, חשבה
שנטפל בה כמו שהיא טיפלה בהורים שלה, יונה חישבה ושקללה נתונים
והסכימה לדבריהן, מתאים לה להיות מקרה סעד הוסיפה מרגלית, וחוץ
מזה אולי הדודים מאמריקה הורישו לה נכסים, השד יודע, הרי
הטלפון הראשון שהיה בבניין, מה בבניין, בבתי המגורים בטלביה
כולה דייקה יונה ופנתה אליי בכוונה ברורה, נו טוב, עמליה,
במקרה ששכחת, הדודים שלנו מאמריקה התקינו את הטלפון הראשון
בשבילה, אצלה בבית, עוד לפני שנולדנו, חשבו שהיא אנאלפביתית,
את זוכרת, כך שלא יוכלו להתכתב ולדעת מה שלומה, ובטלפון יוכלו
לדבר אתה. אילו הייתה חכמה, הייתה מקבלת עזרה מהם, הם עשרה
מיליונרים ריבונו של עולם, עמליה, אני מזכירה לך במקרה ששכחת,
ולא הייתה עושה לנו בושות. חבילות מהדודים מאמריקה. מה את
צריכה את זה. נאומיהן וסיכומיהן הארוכים מאוד של אחיותיי.
ארוכים מאוד-מאוד, עליי להודות, ועליי להודות: גם אני רציתי
להיפטר ממנה. ועוד עליי להודות ולהתוודות, אימא ידעה שזאת שאלה
של זמן בלבד, כי הייתה מסויגת, גם כלפי הילדים שלי, לא הזמנתי
אותה אלינו, הילדים קלטו חיש-מהר שהיא לא רצויה, ולפני
יום-הולדתה השישים הופעתי בגפי, והיא אמרה זה בסדר עמליה.
נחסוך בסנטימנטים. מכיוון שבאתי בלי הודעה מראש, השכנה הייתה
בבית ושתיהן שתו ויסקי. אימא מזגה לעצמה ואמרה לשכנתה זאת הפעם
האחרונה שאני משתכרת. אם את רוצה להמשיך בשתייה, תשתי לבד. אתם
אלכוהוליסטיות שתיכן, אמרתי בפליאה. לא אני אחרי הכוס הזאת,
זאת אומרת, מהכוס הזאת ואילך אני אלכוהוליסטית בדימוס, או
אלכוהוליסטית פסיבית, או מה שלא יהיה. בא הרגע שאסיר את הצעיף
האחרון שמכסה על מה שעוד נותר מאחוריו. עכשיו אני רוצה את
החיים שלי בחזרה. אימא הרימה את הכוס, לחיי כל אלה שהם חלק
מהחיים שלי, לגמה, הוסיפה ולחיי אני, זה בסדר עמליה. אני
מבינה. מה את מבינה, הסתערתי עליה ורציתי ליטול את הבקבוק,
Glenffidich, לא פחות ולא יותר, אלא שהשכנה נטלה אותו ואת שתי
הכוסות, שני הגביעים, ליתר דיוק, שלא ידעתי על קיומם, אולי היו
של שכנתנו. צעקתי שוב מה את מבינה, כיסיתי את פיה הפעור של
השכנה, וראיתי את אימא מניעה את הראש, מה זה חשוב, כנראה אני
טובה רק כאימה לילדות קטנות, זה הכול. מבטאה הכבד והדוחה נשמע
כהוכחה ואישור לדבריה.
בקיץ 93' טלפנה השכנה אליי. לא ידעתי אם לטרוק או להאזין לה,
סברתי שהיא תבשר לי שאימא נפטרה. אבל לא. אימא נעלמה. השכנה
כבר הודיעה למשטרה. פתחו בחיפושים, בוודאי אראה את תצלומה
בטלוויזיה כי יבקשו את עזרת הציבור הרחב. איזה בושות, פלטתי,
והשכנה הרגיעה אותי, לא מסרתי פרטים על קיומכם, הרי אתם נשואות
וכל אחת מוכרת בשם משפחה שונה. בכל זאת, כדאי שתסתכלי בסביבה
שלך. איזה בושות, איזה בושות היא עוד תעשה לנו, המשכתי בשלי,
הרגשתי אחוזת אמוק ולשוני רצה במקום רגלי, השתיינית הזאת, אם
לא היה די במה שעשתה קודם היא גם שתיינית, שיכורה, בטח מסתובבת
לה ברחובות, שיכורה, השכנה נתנה לי לסיים ואמרה מאז הפעם
האחרונה שהיית, לא נגעה באלכוהול, בדקתי עכשיו, הרי יש לי
מפתח, את יודעת, אבל לא היה שום בקבוק שתייה בנמצא, בזה את
יכולה להיות סמוכה ובטוחה, ורגועה, בשם אלוהים, אימא שלך בת
שבעים ושלוש, אולי נשתבשה דעתה, מי יודע. נתמכתי בביטויה זה
ואמרתי אם השתבשה דעתה לא תגיע אליי. אולי סוף סוף החליטה
לסייר בעיר העתיקה להיכרות מחודשת. אבל היא אף פעם לא חזרה
לשם, מי יזהה אותה עכשיו. יזהו, יזהו, אני מקווה, אז שיזהו
ושימצאו אותה, תשמעי, טוב שסיפרת לי, אבל אני לא מעוניינת
בפרטים. טרקתי. מיד טלפנתי לאחיותיי והסיפור החדש בפי. כל אחת
נבהלה מעצם הרעיון הנואל שאימא תופיע לה פתאום. אלא שמאז אבדו
עקבותיה.
עורך דין ושמו קמברוצקי שלח מכתב רשום עם אישור מסירה לכל אחת
מאתנו, לפני כשבועיים, וכך נודע לנו, כשישבנו כל הארבע אצלו,
שאימא הסדירה את כל ענייניה לפני שהסתלקה וקבעה את התאריך
לזימון בנותיה אצלו, אלא אם כן יחול שינוי והיא תבטל. לא
ביטלה. הוא שאל מי מאתנו רוצה את המפתח לדירה, הוא דאג
לניקיונה כך שהדירה מאווררת והכול במקום. יונה אמרה לי יש כבר
כאב ראש מזה, אולי אתה בעצמך תמשיך בסידורים, נשלם לך, עו"ד
קמברוצקי אמר כל התשלומים שולמו, נתניה אמרה לא בא לי, ממש לא
בא לי, מרגלית אמרה לא רוצה לזכור בכלל, ואני אמרתי הייתי
האחרונה לעזוב, אהיה עכשיו הראשונה לשוב, אני אספר לכם מה יש
ואתם תחשבו ותחליטו אחר כך מה תעשו, או מה לא תעשו, כבר תגידו
לי.
כאן, בדירה הקטנטנה הזאת, גדלנו ארבע הבנות. בימי ילדותנו
נראתה גדולה, ענקית. היה לנו חדר שירותים מפואר, מרווח ממש,
ואימא בנתה עוד בית שימוש כדי שלא נריב בבוקר. ובכלל. חדר
השירותים כנראה היה גדול ומרווח באמת, כי כך נתגלה לעיני גם
כעת, כשהחדרים עצמם נראים לי קטנים למדי, שני חדרי שינה, שום
חדר מגורים, רק טרקלין פצפון שהיה גם המטבח, ואימא ישנה במה
שכינינו המטבח הישן. מסדרון ארוך למדי עם דלת שנפתחה לבלקון,
שם נמתחו חבלי הכביסה וסודרו פלפלים, שיני שום, בוטנים, פרוסות
לחם, חצילים, בצק ומה לא לפני הבישול, הכבישה, הקלייה, האפייה,
הצלייה. לאורכו של המסדרון נראה מעין ארון צר שלא נחשף לעיני
עד עתה. ואם ראיתיו מתישהו, כי אז צבעו הלבן לא עורר תשומת לב,
או סקרנות, בוודאי סברתי שאימא מאחסנת שם צנצנות, כלים, דברי
ניקיון. פתחתי. היו שם כל מיני ניירות, מסודרים, מאחורי כל דלת
היה דבר אחר, היו גם תיבות יפות למראה, הווה אומר גנבים לא היו
כאן, אף עו"ד קמברוצקי לא חיטט אלא סידר והשאיר כל דבר במקומו,
ממש כפי שאמר במשרדו. בקצה המסדרון, ליד הדלת שהייתה גם חלון,
אחרון התאים שפתחתי הכיל ספרים, המחברות הראשונות של כל אחת
מאתנו, דנה-קמה-קמה-דנה, ובין הספרים נתגלו ספרי מופת, שירה
וסיפורת, בעברית ובאנגלית. בין דפיהם הונחו כרטיסי אוטובוס,
סרטים, כמה בדלי בדים מבגדים שלבשנו בשנותינו הראשונות, ואמרתי
לעצמי שווה חיפוש, כל תא בוודאי מלא אוצרות כאלה, מילא
שאחיותיי לא ירצו, אני רוצה לראות מה שמרה לעצמה, תכשיטים  
אין, זה בטוח, לא היו לה, ברם ידי הושבה אחור  -  שמעתי אותה
אומרת זה הצעיף האחרון שמכסה על חיי. על החיים שלי. אסור לך.
סייגתי את עצמי ביראת כבוד שלא ידעתי שהייתה בי כלפיה. ובכן,
או סוף הסיפור או תחילתו. אני הייתי הפעם זו שנזקקה למשקה.
חריף. ולעזאזל אתה, לא היה זכר למשקה חריף בשום מקום. סייגתי
גם את חיפושי. באה העת שאף אני אסיר את הצעיף האחרון המכסה על
חיינו. ואין לי עם מי לשתות לחיים.
אימא, דרך אגב, לא הייתה מתנגדת.