היה לי כשרון מיוחד לבחירות גרועות ואתה היית אחת מהם. זקוף גב
ומלא בעצמך עמדת על כל אחת מעמדותיך האוויליות. אני הייתי
מביטה בהם בגיחוך, בך בזלזול - ומעגלת את עצמי כדי לחיות אתך
למרות טיפשותך. למען האמת - לא הייתה לי ברירה. היה צורך
בריקנות אמיתית כדי להסתדר איתי, וברזרבות של סבלנות ורגשות.
הייתי בעייתית, כך אמרו לי, והיה בכך שבב של אמת. מה יכולתי
לעשות? בצלמו נבראתי, מורכבת מגוונים אין סוף, נסתרת ומוסוות,
עייפה מהמוני סיבובים בעולם. זה היה הסיבוב האחרון. היו לי
הרבה עסקים לסגור טרם אשרף באורו. בעיקר בכיתי הרבה, מאז נעורי
לא הרבתי לצחוק. מעטים שעשעו אותי רוב הצחוק היה ריק מתוכן.
שכנתי גלמודה על הר התבונה ולא היה לי ריע. על כן לא יכולתי
שלא להתפשר על זה שנכון היה לטפס. מתוך שיעמום, כך נראה, הייתי
מוכנה להביט באורו החיוור, המנוול, המיותר.
הוא המשיך לטפס, מתוך שיעמום, כך נראה, ואני הבטתי בו אדישה.
ידעתי שלא יגיע, מנוול, חיה מכוערת. שרפתי את נשמתי בארון
השדים החשוף לרוחות הסתיו, וישרו שערותיו כאבק. מנוול מכוער
וטיפש, כל קללותי השלכתי, הכעס שרף את עורי ואת עני בבכי.
רציתי לחנוק אותו, לענות אותו עד זעקות כאב. לשנוא שנאתי. הוא
שיגע את כל איזוני.