היא לקחה את זה הכי קשה שיכלה.
כל כך קשה שאפילו להתאבד כבר לא עלה לה בדעתה, שלא כמו שלושת
הפעמים הקודמות.
לא. הפעם היא תחיה כדי להמתין לרגע האושר, כשהוא יתקשר אליה
בקול מפויס ויאמר לה "יפתי...  חזרתי, מצטער". אף פעם לא הרבה
בדיבור, אבל כשדיבר אליה מטבעות אהבה זולים, זה ריגש אותה עד
לעומק עצמותיה.
בין צלצול מיותר לצלצול הרסני שהייתה מעיקה לסלולרי שלו, צלצול
שמן הסתם הרס עוד ועוד את מה שיכל לקרות אם הייתה סבלנות
בליבה, דמיינה לה בראשה "הפי אנד" לתקופת הבלהות שעברה עליה.
פעם אחת נסעה עד לעירו, נתיבות, בתקווה שתתקל בו במרכז המסחרי
ליד דוכן הסביח של גבריאל, המקום אליו הם יצאו ביחד בפעם
הראשונה. אבל זה לא קרה. וגרוע מכך, היה זה היום החם ביותר
בשנה והיא, השברירית והרזה, אבדה הכרה בגלל החם המעיק. למזלה
היא נפלה ליד (או על...) חובש קרבי במיל. שתוך זמן קצר הרגיע
אותה, השקה אותה והעמידה על הרגליים עד שהגיע האוטובוס צפונה.
המזגן באוטובוס היה מחניק, וכולם הזיעו למרות המיזוג... נזכרה
איך היה אוסף אותה בBMW הקופה קבריולה החדשה שלו האדומה, גם
בימים החמים ההם היה תענוג לנסוע כך, להרגיש את הרוח היבשה
מלטפת את השיער, את המוזיקה חזק בבטן. לעתים התפלאה איך בחור
כמוהו, יוצא "שכונה" קלאסי, הגיע לרכב כזה ופנטהוז כמו שלו, בה
הוא חי לבד. לא היה רגע ביומה בו לא התאבלה על מות הקשר עמו,.
בעצם מבחינתה לא מת הוא אלא פשוט עלה על שרטון, אך בליבה היא
תמיד ידעה בעצם שהיא כמו כל הבשרים בעולם, כשהם לבד הם יתפללו
למצוא מישהו, וכשהמישהו הזה שם, הם מייחלים להיות לבד שוב.  אך
היא לעולם לא חשבה שגם לצדו השני של המטבע יש הרגשה כזו,
ושאצלו היה זה כסלע על הלב, גם אם הכל היה מושלם ורגוע. היו לו
עניינים חשובים ממנה. אצלו תמיד הכל היה נראה טוב, למרות שהוא
לא בא הבית עשיר או משכיל, הוריו נשארו ביחד כל השנים, דבר
שבעיניה נראה פלא, בהתחשב במה שעברה בילדותה. היא שקעה בחלומות
כל הדרך, חלומות שמחקו לחלוטין מזיכרונה את המתחים וההתלבטויות
שהיו בליבה לגביו מאחד גיסא, וגם מחקו את פניו ואת הרגעים
שעברו יחד לבד בחדרו. כל שנותר בה זה זיכרון מעורפל של נוחות,
של רפיון דעת ממחשבות קשות, געגועים למשהו שאין לו משקל, אין
לו צבע ואין לו תווית שמודיע אם מועיל או מזיק הדבר. קוננה בה
מן תסמונת האיבר הקטוע, איבר קטוע ומגרד שאינו שם יותר, אך
העקצוץ אינו מרפה. היא שמרה קשר עם ארנון, הצל של אהובה. ארנון
היה נחמד אבל משהו בו היה מוזר. הוא היה מרבה להתקשר אליה ואף
לבקרה, לכוס קפה. כשהיה מבקר אצלה, לא היה יושב בשקט, היה מחפש
משהו בעיניו, מזיז דברים בסלון כשהייתה מכינה את השחור החזק
שכ"כ אהב.
אט אט החלו הימים לחמוק מבין אצבעותיה. הקשר עמו נותק לגמרי.
גם את תמונותיו השליכה למגירה, לא שהם השפיעו עליה במיוחד,
אפילו לא מצאה בפניו כל יופי יותר, הפנים אותם נישקה בקנאות
בכל פעם שהיא הגיע במיטתו. התכשיטים והקישוטים שנתן לה מצאו
דרכם לפינות לא פופולריות בדירתה, רק הצ'לו הגדול והישן שהביא
לה משוק הפשפשים עמד שם. ישן ויפהפה. לכאורה הכל נראה חלק, נתק
רגיל ומעבר למצב של רתיעה זמנית ובריאה מקשר. מה שלא היה גלוי
לעין בשלב מוקדם, וגם לליבה, זה כאב רוטט שהתפשט בקצב איתי
בלבה, כאב סרטני מעיק. חשבה לעצמה שיום יבוא ויגיע בוקר נטול
כאב, בוקר בו היא לא תדמיין את אהובה תחת זרועה, כשפניו
הקשוחות נמצאות בין שני דדיה, ולא תחוש את הכאב, ייעלם כאילו
היה בלון והתפוצץ. ואם לא ייעלם, אז יחזור לנצח. למרבה הצער
היום הזה מיאן להגיע ולמרות שהרגשת נשימת הרפאים שלו הנושפת
נסתרות באוזנה כל בוקר מלא כאב כבר מתנדפת, התפתלו עפעפיה
מכאב, ועיניה כאילו נשאבו אל תוך ארובותיהן, ומהארובות למטה אל
קנה הנשימה. וכזה היה המצב שבועות ארוכים. הכאב תפח וגדל, נתן
הרגשה של משהו כבד, ישן ומסוכן בתוך לבה.
אין לדעת כמה בקרים עברו מאז, ואין מכשיר היכול למדוד את גודל
הכאב השורף, המאכל שבנשמתה השטוחה, נשמתה של ילדה יפה מיבנה.
כזומבי הייתה מתהלכת בטיילת, ממררת ללא קול בגרונה, מה טוב היה
אם יכלה אז להתמסר אליו כמו שהיא מסורה לכאב הצורב בתוכה
עכשיו. מסביבה התמזגו מבטי הערסים עם משפטי ניחומים של
חברותיה, התערבבו להם באוויר כמו גרגירי אבק. סיפורים כואבים
ודומים, וגם בדרך כלל גדולים בהרבה כפי שתוארו ע"י חברותיה
שסיפרו את אותן מעשיות, סיפורים שנשמעו לה כמעשיות קסמים
התערבבו להן עם כל משפטי חכמת השכונה בנוגע לבניםבנות ורחפו
סביבה באוויר. אבק בוסר זה החניק את גרונה ונטפל אליו, על כך
הצטרפה אל חברותיה בערב מסוים בסוף השבוע לג'ירף, הפאב האהוב
עליה. כמות גדולה של יין אדום, אותו יין שעליו המליץ אהובה
ביום שהודיע לה שנגמר הסיפור (או בעצם התחיל סיפור חדש ורע)
זרמה בגרונה ונתקה אותה כמעט לחלוטין מהשריפה שהרחיבה את החור
במרכז החזה השברירי שלה, אך בדיעבד היה חזה כמו דף חלק שנאכל
ע"י גיץ קטנטן, שלה שנראה כיריקה לוהטת מלועו של סאורון. כל
גרגיר מנשמתה הפך ברוחה לפירור שחור ופריך, ומעופו של כל גרגיר
לווה במילות חכמת הרחוב של חברותיה המופקרות, מן תפילת דרך
לגרגיר בדרכו לים הכאב הלוהט, זה שנדמה לה כי שלה לבד היה הוא.
רק סתיו, ידידה הוותיק מאלפי מנשה הגדיל לומר לה בכנות וחמלה
כי אין חוקים במגרש הזה, וכי עדיף שלא תמתין לצלצול או לזמן
נכון להתקשר אליו. היא תמיד הודתה אבל בלבה חשבה כי לא ייתכן
שאין חוקים. משהו חייב לקרות, לטוב ולרע. והלוואי שלטוב...
בשובה הביתה, חשה סחרחורת שהזכירה לה את הכרכרה הנפלאה ליד
רחוב סוליי בליון, עליה הושיבה אותה אמה. חוויה הזכורה לה
בעיקר כהקאה הראשונה. הכאב הלוחץ בחשה נדמה לה כעץ גדול הצומח
בקצב פראי בתוכה, הופך ליער ועולה בלהבות. ספק נשכבה ספק
התרסקה על הספה הישנה בחדר המרפסת. צליל מעורפל אבל חזק של
צלצול הנייד שלה הראה את שמו של ארנון על הצג. "הי איפה את?"
שאל ארנון בחיפזון. "בבית נחה, למה?" - "לא משהו רציני",
(גמגם) "סתם אני מנסה לסדר משהו, יש איזה בלאגן קטן בעסק".
היפהפייה מיבנה התקשתה להיזכר מה בכלל המקצוע של ארנון, אבל
בכל מקרה ענתה "משהו רציני? צריך עזרה?" "בואי איתי לבית קפה!
מצאתי מקום חדש טוב בנחלת בנימין" אמר. "ארני, עכשיו 4 בבוקר,
ואני לא מרגישה טוב, אני מנסה לישון". "טוב, אז מחר איך שאת
מתעוררת תרימי צלצול ואבוא אליך" קבע. "מה? יש לי מה לעשות
בבוקר, נראה כבר, אל תתקשר ותעיר אותי!" כעסה עליו. "לא, אל
תדאגי אני יודע מה אני עושה! אל תתווכחי  איתי עכשיו!!". היא
לא הבינה ממתי הוא נעשה כל כך עצבני ודורש, הוא תמיד היה דמות
שולית, השפוט של אהובה. "מה?? ארנון לא עכשיו עזוב אותי כבר".
נתקה והשתיקה את הטלפון. הייתה נפשה ככפר פומפיי נחרך תחת מרבד
הלבה הזורם מקרביו של הר וזוביוס. היא הדליקה טלביזיה. הייתה
זו שעה עגולה בחדשות סוקר על מבצע לכידה של רשת סמים גדולה.
מבעד להמולה סביב הזינזנה שהגיע לבית המשפט בבאר שבע לעיניי
המצלמות, נראתה דמות מוכרת. היא לא האמינה למראה עיניה, לא
האמינה אבל לא התפלאה יתר על המידה. עכשיו התברר לה שכמו שהיא
חשבה, זו לא הייתה זכייה בטוטו שהעשירה כפי שאמר לה פעם. היא
שמה לב שאין לו כל עניין בכדורגל כשבסוף השבוע העדיף לשחק שש
בש עם חבריו המקועקעים ולא להדליק ערוץ אחד למשחק השבוע. לפתע
המצלמה כוונה בזום אל פניו והקריין הודיע כי הכנופיה הסתירה
כמות גדולה של סם חדש ומסוכן להחריד, וכי המשטרה ממשיכה
בחקירה. כאן כבר לא ידעה בבטחה אם חלום זה או לא... במשך
שעתיים בערך בהתה בתקרה המסתובבת מעליה. מבעד לתריסים עלתה
השמש לעוד משמרת ארוכה של כאב, תוך שליחת קרני אש לוהטות
ומסנוורות אל תוך החדר. צמרמורת חדה רעמה בבטנה כל אותה העת,
באה והולכת, צמרמורת חזקה... ממוקדת... ומסביב צלילי זמזום...
ריקוד מסחרר של צבעים צהובים כתומים ואדומים לרקע רקוויאם של
צלצולים למיניהם ורטט מיוזע. כל האלמנטים ביצירה זו התנקזו
לתוך הכאב שבמפתח לבה. "להט.. להט..." לחשה, לא מתוך געגוע, לא
מתוך שנאה. "להט..." וניסתה בצעד שנראה לה אמיץ להוריד את רגלה
מן ספה במטרה לפסוע אל ארון התרופות. לרגע היה נדמה לה כי חבטה
חזק מדי ברצפה עם כף רגלה, אבל במהרה, ולשבריר שניה הבינה כי
זהו ראשה שנשמט אל המרצפת. לשבריר שניה חשה כאב חודר ושורף,
ואז תמונה מטושטשת בתכלת... מטלית לחה, קרירה הייתה מונחת על
מצחה והמזגן פעל. החלון היה סגור, התריס פתוח לרווחה. סתיו,
שהיה לו מפתח לדירתה, הבין כי משהו לא כשורה כשלא ענתה
לצלצוליו, לא בבית ולא בנייד (במיוחד כשהוא מכיר את עצמת הרטט
במכשיר הסלולרי שלה עליו הם מתבדחים בגסות קלילה) שהיה תחוב
בחולצתה, בכיס שעל הבטן. בשארית מיכל הדלק בפיג'ו הישנה שלו
הגיע אליה. הוא הכיר את אופייה וצפה את נק. השבירה הזו, אליה
הגיע בעבר ביום שגמלה ההחלטה בליבה לעזוב את בית אמה
האלכוהוליסטית ולפתוח בדרך חדשה. ביום זה עזר לה סתיו להעביר
את תכולת חדרה לדירה החדשה, וגם קנה לה מבער לשמן ריחני,
להעלים את ריח הגופות ששרר בחדרים לפני כניסתה לדירה (אל
תשאלו...). היא התעוררה והפילה לרצפה ספר שנח לו על השידה
האפריקאית שליד מיטתה. סתיו נכנס במהרה אל החדר. עינייה היו
סגורות למחצה, אך היא תפסה את ידו ולחשה "להט... להט...".
הרטיב סתיו את מטלית שוב והעבירה על עינייה. "אני כאן שמש, אני
כאן...". בשמעה את קולו של ידידה, פתחה את העיניים בהקלה.
בשבריר שניה של התעוררות משניה מלאת מכאובים, עבר בתוכה זרם
זר. זרם של כאב וכעס איום על מעשיו הפושעים של להט, וזרם קוטע,
חם הרבה פחות, של הרגשת מזל שהיא לא איתו יותר עכשיו משנתברר
לה על פעילותו מתחת לקרקע. כמו לפתוח את הברז החם, להיבהל נורא
מהזרם השורף ואז מיד לשחרר את הזרם הקר. מבעד לעיניים הצורבות
ראתה צלליתו של שיערו הבהיר והגולש של ידידה. היא הוצפה ברגש
חדש, אסירת תודה שלא הייתה זו רעמת התלתלים השחורה של האסיר
הטרי. אסירת תודה הייתה שסתיו קר המזג (כפי שתמיד חשבה עליו)
היה שם בשבילה. לא יכלה להעלות על דעתה מה היה קורה אילו היה
זה להט. חיבקה את סתיו חזק. חשה משב רוח קריר של בוז לעצות
הטיפשיות של חברותיה שניסתה לבלוע על מנת לקצר את הדרך לגאולה.
לפתע הרגישה זעזוע! זרם חשמלי רותח בכל פלג הגוף העליון! הרי
הצ'לו היה כבד משקל מתי שהזיזה אותו כשניקתה בשבוע שעבר את
הסלון! אפילו את המקרר הזיזה יותר בקלות!  בידיים מיוזעות
ומבלי לחשוב פעמיים התקשרה למשטרה, בדרך גילתה כי ארנון צלצל
מעל 50 פעמים בזמן שישנה מעולפת. עכשיו היה לה ברור למה... תוך
דקות הגיע ניידת פלילים לדירה. שני שוטרים גדולים לבשו כפפות
גומי לבנות והרימו בקושי את כלי הנגינה הישן, שעכשיו היא רק
שמה לב שהיה מונח באופן שונה מאיך שהיא סדרה אותו לפני שהצל בא
לקפה ושיחת חולין משעממת. קצין הסיור גבה ממנה עדות והבטיח לה
שאין סיכוי שהעבריינים יחשדו כי העידה נגדם. כל מה שעניין אותם
זה למצוא את הסם הנוזלי הזה כי הוא כבר הרעיל למוות כמה ילדים
מנהרייה. הקצין הבטיח שבאופן רשמי יוכרז שהמשטרה הגיע לחומר
ע"י חקירה ולא בדרך שבעצם הכל קרה. לקראת אחה"צ רק אור וסתיו
נשארו בדירה. השניים לא דיברו הרבה, רק מבט ההקלה שקרן בפניה
של אור היה מתאים לאותם רגעים. בגופה עדיין שרר רגש חזק, אותו
ניסתה להבין שעה שסתיו הלך לזמן קצר "למצוא תחנה כדי לפצות את
מיכל הדלק...". אור נכנסה למקלחת אחרי שזרקה את בגדיה ספוגי
ריח האלכוהול למכונה. זמן קצר אחרי, ידידה חזר. היא שמעה אותו
נכנס, וכשסיימה להתלבש שאל אותה אם היא רוצה אייסקפה. היא אמרה
בשמחה, ובדרך לסלון גילתה חפץ כלשהו עטוף באריזת מתנה מונח על
אחת השידות ליד הטלביזיה. סתיו יצא עם חיוך מבוייש מהמטבח ודחק
בה "זה לא יישאר הרבה זמן בעטיפה את יודעת...". היא פתחה את
העטיפה ודפקה צעקה "יווווווווווווווו איזה יופי!" "כן", ענה לה
הבלונדיני בחיוך, "עכשיו צריך למלא במים ולחבר לחשמל". היה זה
מן מפל מים בנוי מאבנים כחולות בוהקות, מראה שיקפיא כל עין
שתילכד בו. בבוקר למחרת כשהתעוררה, נתפס מבטה באבני בתכלת
הנוצצות במים הזורמים. הכאב עדיין היה שם. מורגש חזק. אך משום
מה לא היה זה כאב רע, לא היה זה כאב משחית, אלא כאב של החלמה,
כמו הכאב של יוד כחול על פצע טרי, שורף חזק, אבל מיד אחרי זה
מרגיע.