קרטל הוא משהו לא נורמאלי. כל היום רובץ לו על הכיסא נוח מול
האח ומעשן סיגרים מיובאים. אחד הדברים שיותר עניינו אותו בעולם
כולו היה תורת הקוונטים. זו יכולה להיות פריצת דרך ענקית, היה
אומר. הוא התכוון כמובן אם רק היינו יכולים להשתלט על האפשרות
שחלקיק מסוים יהיה במקום מסוים בעת ובעונה מסוימת. 'מסוים'
הכוונה, שאנחנו נחליט אותו. הוא תמיד שיבח את ההוא-מה-שמו שכתב
את הספר ואמר שזה גאוני. כל היום היה מתרווח ככה על כיסא הנוח
וקורא מול האח. קרטל חשב שזיפי משוגע כי יום אחד הוא ראה אותו
מדבר אל עצמו. קרטל טען שזיפי דיבר אל עצמו בטון רציני למדיי
וזה אומר שהוא משוגע. אנחנו לא ידענו כל כך מה לחשוב, אבל מרוב
שקרטל אמר שזיפי משוגע, גם אנחנו אמרנו את זה. לזיפי זה לא
הפריע בכלל ואז גם לנו זה לא הפריע. ככה התמשכו להם הימים,
קרטל בכיסא הנוח מספר כמה זיפי משוגע, אנחנו מקשיבים לתיאוריות
של קימבר, רופג מסתכל עלינו דרך החלון ולזיפי זה ממש לא אכפת.
יום אחד זיפי בא אליי וביקש סוכר. היה לי והבאתי לו, אבל זה לא
הסוג שהוא רצה, אז הוא הלך. אני סתם חשבתי על כמה כבר סוגים יש
לסוכר וקרטל שתה מיץ תפוזים, כי הוא אוהב מיץ תפוזים. יום אחד
צץ לי רעיון לראש, אולי קרטל טועה בקשר לכך שזיפי משוגע? אם זה
הגיוני שמדברים אל פרח או אוגר, אני מאמין שלדבר אל אדם זה
הרבה יותר נורמאלי, גם אם מדובר בעצמך. בכלל, מה קרטל חושב את
עצמו יותר מידיי? אפשר לחשוב שהוא יודע הכל, או כל מה שהוא
חושב זה נכון. הרי לפי תורת הקוונטים של קרטל, אם באמת תהיה
פריצת דרך כמו שהוא אומר, זיפי ממש יוכל לדבר אל עצמו. במקרה
הזה קרטל יחשוב שזה גאוני וזיפי בכלל לא משוגע. אבל זה לא
משנה, כי לזיפי גם ככה לא יהיה אכפת מזה.