תרבות זה רעל. בחורות זה לא חינוכי. רוב הגברים שוביניסטים,
ואלו שלא, לא שווים כל מאמץ. רוב השירים מורכבים ממילים שכבר
מזמן הכרנו, גם הסיפורים. רק בגלל שאיזה מישהו טורח כל פעם
לסדר אותן בסדר אחר, אנחנו חושבים שזה חדש. הרי אם נסתכל טוב
נראה ששום דבר לא חדש ואנחנו סתם עובדים על עצמנו. אולי הדבר
הכי חדש פה זה הטכנולוגיה, אבל היא סתם הורסת לנו את החיים. את
זיפי זה ממש, אבל ממש לא מעניין. קימבר חושבת שציורים זה הכי
נכון לעשות. זה נשמע די הגיוני. גם אם חמישים אנשים יצירו אותו
דבר, זה לא יראה אותו דבר וגם לא יהיה חייב להיות עשוי מאותם
חומרים. חוץ מזה, רק בציור אתה יכול להגיע למשהו שלא חשבו עליו
קודם. בסיפור, לך תמצא מילה שלא חשבו עליה קודם. אולי תמצא,
אבל לא יבינו אותך. לעומת זאת, אם תצייר את זה, אולי בהתחלה לא
יבינו. אבל אחרי זה יחשבו שזה מיוחד, בעל עצמה, ותהיה מפורסם.
חשבתי לנסות לצייר. אני אצייר הרבה ציורים, לא אשקיע בזה הרבה.
או שאני אשקיע יותר מידיי. אפזר אותם בכל הבית שלי. ואז יום
אחד, אחרי שאני כבר אמות, יבואו אלי אניני אומנות לביתי
והתפעלו מהציורים שלי. אני אחשב לאדם מיוחד. אבל מת. אנשים
חיים נחשבים פחות בימינו. חשבתי מה אני אצייר קודם. או עם מה.
הלכתי על צבעי מים, כי זה היה נראה לי יפה ועדין ובעיקר מפני
שזה מה שמצאתי. חשבתי על משהו פשוט והתחלתי לצייר. יום אחד בא
אליי זיפי וביקש גבינה. הבאתי לו צנצנת ריבה והוא הלך, כי הוא
רצה גבינה ולא צנצנת ריבה. ציירתי הרבה דברים. האהוב עליי היה
אקוורל החילזון. יום אחד קימבר אמרה לי שהיא לא רואה בציור הזה
שום חילזון. אני דווקא ראיתי שם חילזון, אבל הוא כנראה הלך כי
המים התייבשו. היא גם אמרה לי שהיא חושבת שאני מתחיל לאבד את
השפיות שלי. ידעתי שתרבות זה רעל וחזרתי לטלוויזיה שלי.