במרחק של כחמש דקות מהבית שלנו יש בריכה. יום אחד החלטנו ללכת
אליה. חשבתי לעצמי שאם הגעתי כבר עד לכאן, אני אכנס לבריכה.
קימבר לא חשבה כמוני, היא השתזפה. לא הבאתי בגד ים, גם ככה אני
לא יודע לשחות. קפצתי למים. ראיתי בטלוויזיה אנשים שוחים.
ניסיתי לחקות את התנועות, לפחות החלקים שאני זוכר, שהם עשו.
איכשהו מצאתי את עצמי נגרר על ידי שני בולדוזרים עם קצת פנים.
במרפאה אמרו לי שהתעלפתי. אני באמת זוכר קטע מסוים שלא זכרתי.
אני לא סתם זוכר אותו, אני זוכר שחלמתי בו. זה היה חלום על
רכבת, או תחנת רכבת, בכל אופן, מהסרטים הישנים האלה שהאדום
החליט קצת לפלוש לשטח. הרופא אמר לי שזה קרה כי בלעתי הרבה
מים. אני בטוח שלא בלעתי מים, אני לא עד כדי כך אוהב מים. בטח
סתם שתיתי, כדי שאני לא אהיה צמא. אחד הבולדוזרים אמר שכשהמציל
זרק אלי גלגל הצלה, קפאתי או משהו כזה וקיבלתי חבטה די רצינית
מהרצפה. קימבר אומרת שזה לא הגיוני בבריכה לקבל מכה מהרצפה.
אבל תאמינו לי, זה הגיוני. עד עכשיו אני מרגיש את הצלקת. אולי
זה לא כואב באותו הרגע שאתה מקבל את המכה, אבל זה בהחלט כואב.
אחד הדברים שהכי אהבתי היה שחברים שלי באו לבקר אותי. זיפי
אפילו הביא לי שוקולד. הם כבר יודעים שזה מה שאני הכי אוהב.
קרטל הביא פחית תפוזים, אבל בסוף הוא שתה את זה לבד. קימבר
אומרת שאם אין יער לא רואים את העצים. אני חושב שיש משהו
בדבריה. אחרי שהשתחררתי הלכנו שוב לבריכה. הדבר הראשון שצריך
לעשות אחרי שטובעים, הוא ללמוד לשחות. רופג אמר שהוא ילמד
אותי. הוא הבטיח לי שיום אחד הוא יבוא איתי שוב לבריכה. לקח
זמן עד שהגיעה המוטיבציה. אבל בסוף היא הגיעה והוא לימד אותי
לשחות. היה איזה ילד אחד שהשתין בבריכה, הרגשתי את זה. ילד אחר
צעק לי שזה בריכה של ילדים עד גיל חמש ואני כבר זקן ואני לא
יכול להיות בה. אחרי זה ילדה קטנה שמה ידים קטנות על הפה
וצחקה. פתאום נזכרתי שבגיל שש אבא שלי הביא אותי לבריכה הזאת,
אז הילד ההוא סתם שקרן.