יום סתיו בהיר ויפה מפלס את דרכו להווה. אני קם בבקתת עץ עם
חלונות ונהנה מהנוף, כל-כך הרבה טבע. על השולחן עוד מונחת
מקטרת שלא נגעתי בה במשך השנתיים האחרונות. אני שוקל לא לגעת
בה גם היום. אני פותח את אחד החלונות ורואה את רופג מנגן על
מפוחית בחוץ. בינתיים הקור הספיק להיכנס ולהזכיר לעצמות שלי את
זוג הכפפות והמעיל שבארון. יצאתי. רופג בינתיים עשה מדורה וגם
הכין לנו תה. אני הייתי רעב. גם רופג היה רעב, ראיתי את זה על
הבטן שלו.
'קר' אמרתי. 'אז תקפוץ' הציע רופג. 'אני גם רעב' הודעתי.
'יותר מידיי תלונות' אמר רופג ומזג לי כוס, אם אפשר לקרוא לזה
מזיגה. 'כשפתחתי את הארון לקחת את המעיל והכפפות מצאתי רובה
ציד' אמרתי. 'אז מה אתה מציע? לצוד לך ארנב?' שאל אותי רופג
בטון כזה שנותן לך חופשי להרגיש אשם. 'באמת שמעתי שנפתחה עונת
ציד הארנבים, אבל באזור הזה יש יותר סיכוי למצוא צבי.' רופג
גיחך. הוא כנראה חשב שאני לא רציני. נכנסתי חזרה לבקתה. הוא
דאג למדורה. הוצאתי את הרובה וטענתי אותו מול העניים שלו,
שיראה שאני לא צוחק. 'אני לא בעסק' זרק לי רופג והוסיף עוד קרש
למדורה.
אני התחלתי לצעוד בין העצים. הם נורא חמקמקים הצביים
האלו. אני לא מבין למה הם בכלל בורחים, אפשר לחשוב שנשקפת להם
סכנת חיים או משהו כזה. אבל אני עקשן. ומדויק. אחרי חצי שעה
חזרתי עם צבי צעיר ושחטתי אותו כראוי. רוב הזמן התבזבז על זה
שהייתי צריך להגיע אליו. רופג הסתכל עליי. הסתכל על הצבי.
הסתכל על עצמו. הסתכל על הסיר עם התה מהבוקר. הסתכל על הצבי.
בסוף הרעב ניצח. באמת שאין לנו כל כוונה לפגוע סתם ככה בחיות.
זה עניין של שרידה. התבוננו בשוק של הצבי מתגלגלת על האש. אני
די בטוח שלא היה כלום, אבל יכלתי לחוש בזיקוקים. יש משהו
בהתבוננות על אוכל צלוי שאתה צדת. הוא גם יותר טעים אחר-כך. גם
ההרגשה.
ברגעים כאלה אני יכול רק לקנאות באנשי המערות, זה היה
דפוס חייהם, לשרוד בחיים הבסיסיים שההוא-מלמעלה ברא, בלי כל
תוספת לוואי. אני בטוח שהם אפילו לא חשבו על זה שהם צריכים
להרגיש רע עם זה שהם צדים חיות. לא היו להם כל כך הרבה
קונפליקטים מטופחים כמו שלנו. יש משהו בצייד, אתה חי בשבילך.
אתה לא צריך להיות תלוי באף היפר שתקוע לך באמצע הנוף. אתה גם
לא צריך לדאוג לגבי התוכן, אתה רואה אותו מול העניים, בוחר בו.
לדעתי זה נותן סיפוק ונפש בריאה יותר. לא פלא שבתקופה ההיא
בכלל לא חשבו על פסיכולוגים. |
