ולפעמים את מתעייפת וכמו ילדה קטנה את מתחילה לבכות.
ועכשיו את כל הזמן עייפה.
את מטורפת. את שיכורה מטומטמת
את מטומטמת.
ויכול להיות שאמרת דברים שלא היית צריכה לומר,
בכל אופן - את כבר לא זוכרת,
וזה כבר לא חשוב לך בכלל להגדיר את החופש שלך
את מסוממת. את כבולה
את כבולה.
ויכול להיות שאמרת פעם שאת רוצה לאהוב,
שאת רוצה לכאוב כאב אהבה,
שאת רוצה להיות חלק.
כבר ויתרת על זה, והדחקת את זה הצידה.
עכשיו זה כבר לא משנה...
את רצה יחפה בשלוליות וזורה מלח על הפצעים.
את נאבדת ונופלת, נאבדת ונופלת, נאבדת ונופלת...
קורה לך שאת מגלה שאת יודעת לצעוק,
ואז לרגע משתחררת ומצליחה להפיל איתך עוד כמה אנשים.
פעם זה היה חשוב לך שהם ידאגו לך שתעמדי על הרגליים,
פעם היה חשוב לך שידאגו.
היום הם לא דואגים ואת גם לא קוראת להם לבוא.
מה זה כבר משנה...?
5.11.02 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.