הוא ישב על קצה הגג, כרגיל. רגליו התנדנדו מעבר לשפה, תלויות
אי שם בין הרחוב הסואן למטה והקומה הרביעית. מעולם לא פחד
מגבהים. לא היה לו הסבר הגיוני לכך. גבהים מעולם לא גרמו לו
מצוקה, או אבדן שליטה, בניגוד לאחרים...  
הוא חיפש את הים שכמו התחבא בין גגותיהם של הבתים בצדו השני של
הרחוב. פה פיסת כחול, שם פיסת כחול. זה כמעט הספיק. למעשה הים
לא עניין אותו היום בכל מקרה. גם לא השקיעה. גם לא בקבוק
הוודקה שהוציא כדי לארח לו חברה על הגג. (והוא בכלל שנא
וודקה!). לא רצה לשתות. פתאום הרגיש כל-כך ממוקד.
האנשים למטה רצו בכביש בין המכוניות, והוא חשב שזה הרבה יותר
מסוכן מהצורה  בה הוא יושב על שפת הגג ושלהם יש יותר סיכוי
למות ממנו. הוא לא רצה למות. רק רצה שיחשבו שהוא רוצה. רק רצה
שיחשבו עליו.

כל-כך הרבה דברים לא היו לו ברורים, ומתוך המיקוד המוזר הזה
שנפל עליו פתאום, יכול היה לראות אותם כמו גופים נפרדים הצפים
בחלל מולו. רצה לפוצץ אותם. רצה למחוק את משקלם מלבו.

הם פשוט המשיכו לצוף שם. שלמים. כבדים. קיימים.

נשען לאחור על המעקה. ראשו הרגיש כבד וזה לא היה מפני ששתה.
הבקבוק היה מלא. דחף אותו למטה. שמע אותו מתנפץ. והוודקה ניתזה
לכל אבר... אפילו לא טרח להסתכל.  חשב על זה שהיה צריך לבדוק
קודם שאין אף אחד למטה. מזל שאיש לא נפגע. הוא ניסה לדמיין את
עצמו קופץ בעקבות הבקבוק ובאותה שניה ידע שאף פעם לא יעשה את
זה.  נכנס למעגלים של מלודרמה עצמית.

מאיפה באה כל הבדידות הזאת? מאיפה!?

הוא רצה לסכם דברים. רצה לסכם אותם בנקודות, ואז להדפיס אותם
ואז לדחוף אותם לאיזו דפדפת בארון שכוח ולחשוב שלא ייפגש איתם
עוד לעולם. לא! לא דפדפת. להדפיס ואז לשרוף. לשרוף! את החור
הזה שהולך ונפער לו בפנים. איך לעזאזל שורפים חור?

ריאותיו התמלאו יתר על המידה ואז שיחררו את האוויר בלחץ עז ולא
טבעי. היתה רוח קלילה שהתאימה לאווירה והוא חש מטומטם על כך
שהוא מביים את עצמו בסרט שרק הוא רואה. לא משתחרר מריבוי
הזויות. לא משתחרר מן התמונה הכללית. לא משתחרר מעודף ההתחשבות
הזאת באחרים.

למה תמיד הוא צריך לשאוף לגובה? למה? למה בשבילו זה לא בסדר
להשאיר מכתבי נעצה על דלת של מישהו שפגע בו?! למה בשבילו זה לא
בסדר להתנקם על גבי האינטרנט במישהו שלא עמד בציפיותיו
ודרישותיו?! למה בשבילו זה לא בסדר להכות ולקלל ולצרוח את
נשמתו על מישהו שפשוט גם ככה לא מקשיב?! למה?! למה תמיד להיות
המלט? למה להתלבט כל הזמן? למה לחשוב שזה "לא לרמה שלו"? למה
להאמין שהוא "מעל זה"? למה לא פשוט לשחרר את זה כמו שזה רוצה
לצאת?!!

כי זה נמוך. כי זאת רגרסיה. הרי הוא היה שם. הוא היה כבר
במקומות האלה והוא רוצה להאמין שהוא התקדם כל-כך. אבל מה הקדמה
הזאת נתנה לו? רגשות מודחקים. הרבה פחות מקום לשיתוף. הרבה
פחות אינטימיות. הרבה פחות שלמות. הרבה פחות טבעיות במחיצת
אחרים. זה להתקדם?! הוא לא הרגיש את זה.

לא. הוא הרגיש שהוא עשה את כל הטעויות האפשריות. את כולן. הוא
הרגיש שהוא הגביה את עצמו בשביל אחרים ולא באמת בשבילו. הרגיש
שהוא מקבל סחרחורת מליפול משטיח.  זה לא היה הוא. לא באמת. זה
לא היה הוא הדרישה הזאת להפנים ולהכיל ולקבל ולסלוח ולחמול. זה
לא היה הוא האמיתי.

הוא האמיתי היה אגוצנטרי. הוא האמיתי היה קטנוני. הוא האמיתי
היה מתחשבן ונקמן. הוא היה חסר ביטחון ודעתן. הוא היה מתנשא
ורכושני. הוא היה פריק של שליטה באחרים ומניפולטיבי. זה היה
הוא האמיתי! זה היה הוא!

לא היצור הזה, הרוחני, הטראנסצנדנטאלי,  שמקבל את כל מגרעותיהם
של אחרים בהבנה. לא היצור המבקש להגיש עזרה לאחרים לפני שהוא
פותר את הבעיות של עצמו. לא היצור הפתטי  הזה שישב עכשיו על
קצהו של הגג ושאל את עצמו, איך זה יכול להיות שכל-כך הרבה שנים
הוא לבד, ומתי הוא סוף סוף ילמד לוותר על עצמו כדי לתת למשהו
חדש להיכנס.

הוא לא ידע מי הוא יותר. לא ידע כבר מה בו הוא מתוך הרגל ומה
מתוך למידה. מה מתוך התפתחות סבילה והשפעה חברתית ומה מתוך
הקניה ורכישה. הוא לא ידע מה מבחירה ומה מחוסר ברירה. הוא לא
ידע מה באמת קיים בו ומה הוא רק אשליה. מקום ריק שנראה מלא.

הוא רצה להרגיש אחרת. הוא רצה לדעת לבטח שמחר יהיה שם מישהו
שלעולם לא יפגע בו. שלא יתקוף. שיחבק אותו על כל שריטה.
הוא ידע שהוא לא יוכל באמת להעריך מישהו כזה. אבל זה מה שהיה
חסר לו עכשיו.

הוא רצה להיות בטוח במשהו לגבי עצמו. הוא לא היה בטוח בכלום.
כל הזמן רק שיער ושיער ועשה ערכות. שום דבר אמיתי. מהותי.
משמעותי. שום דבר גבוה או נמוך. רוחני או חומרי. רגשי או שכלי.


כל מה שהוא רצה זה להיות בטוח. באמת בטוח. לא רק להראות להם
שהוא בטוח. אלא באמת להרגיש ככה. לדעת ככה. שלא יהיו לו ספקות.
שהוא לא ישאל את עצמו אם יש עוד אפשריות. שהוא לא ייקח בחשבון
דברים נוספים, משתנים אחרים, תרחישים שונים... הוא רצה פשוט
לדעת. פשוט לקבוע. פשוט להחליט. המלט. הוא כל-כך היה המלט
שצריך להיות רומיאו.

המלט היה גבוה, מה זה עזר לו? כלום. רומיאו היה נמוך. מה זה
עזר לו? כלום. שניהם מתו בשם האהבה. זה לאבא, זה נגד אבא. בלה
בלה בלה... אסקייפיזם.

הוא נתן לגופו להשמט על ריצפת הגג. הוא לא יקפוץ. זה הדבר
היחיד שהוא היה יכול להיות בטוח בו היום.