דמדומי בוקר, אור בת ה-16 יושבת על גבעה, מצלמים רק את גבה.
שערה עף ברוח קלה. היא מנגנת בגיטרה ושרה שיר לא מוכר. לובשת
ג'ינס ישן וחולצה דקה ארוכה. קולה צרוד. המצלמה מסתובבת לאט עד
שרואים את פניה. היא עצובה, מעשנת סיגריה בתנועות טכניות.

דמדומי בוקר, אותה שעה. כפר ערבי-ישראלי בגליל, שקט, הרחובות
ריקים פחות או יותר. שעת תפילה. המואזין נשמע קרוב "אללה
וואקבר". על רקע המואזין שומעים קול נערי קורא "מופיד, מופיד"
ומדבר משפט קצר בערבית.

הכל נחשך, נשמעת יריה ונפילה על הקרקע.

3 חיילים עומדים בנקודת בדיקה של ערבים מחוץ לכפר. גיא, חייל
סדיר, יואב, הסמל התורן ובן, חייל סדיר נוסף. לבן יש עיניים
ירוקות, שיער שחור, ילד יפה, גבוה.
יואב (בדיבור צבאי): "גיא, 'דבר עם אר'לה, תגיד לו להביא סיוע
של נגמ"שים. יהיה פה שמח היום. 'דבר עם צדוק ותגיד לו שאין
יציאות סוף שבוע הזה. שכולם יזדיינו בסבלנות. יש פה מלחמה."
גיא (הולך לקשר ומדבר עם אר'לה): "שמפניה מכחול1, המשנה קודקוד
מבקש סיוע של נגמ"שים, ומוסר עוצר יציאות השבוע. יודע מתי
קודקוד 3 מגיע? עבור."
ברקע רואים את בן בודק איזה ערבי ושואל אותו שאלות. הם מחייכים
אחד לשני. רואים שהם חברים.
יואב (לבן): "מה קרה? אנחנו מזדיינים בסבלנות, הא? יאללה, תעיף
ת'פרעוש."
המצלמה קולטת את העיניים של בן שמביעות ספק כעס, ספק מבט
מחודד. רק את העיניים.
בן: "יאללה יוסוף, אל תדאג יהיה בסדר עם האישה. יאללה, זוז."

אור בבי"ס. הפסקה גדולה. כולם יושבים, לבושים בבגדים די
זרוקים, מדברים על המסיבה ביום שישי ועל איך יעלי השתכרה. רוב
הח'ברה מעשנים. אור מגיעה.
אור: "היי, מה המצב?"
ג'ימי (אחד מהח'ברה): "תראו מי הגיעה... מה קורה אורי? צביקה
מחפש אותך חזק. למה הברזת מהעבודה ברפת אתמול?"
אור מחייכת: "היה לי דברים לעשות."
ירון (גם אחד מהח'ברה): "אך, דברים לעשות, אללה.. מה אור?
לחלום על החבר שיחזור כבר הביתה מהצבא?"
אור: "ואללה, וקוראים לו בן. לא 'החבר'"
ג'ימי: "הופה, תפסה אישיות הילדה.. רק תזכרי שאם לא בא לך עליו
יותר, אנחנו כולנו מוכנים.."
אור (מפסיקה את ג'ימי): "כן,כן, כולכם מוכנים לבוא אלי בלילה
ו.."
ג'ימי ואור ביחד: "ללכת בבוקר."
כולם צוחקים.
אור: "למישהו יש סיגריה?"
אחת הבנות שיושבות מביאה לה סיגריה ומצית. אור מדליקה ומתישבת.
מוציאה עיתון מהתיק ומתחילה לקרוא.
ג'ימי (מתקרב אליה על ארבע): "נעשתה אינטלקטואלית" ומדביק לה
נשיקה על הלחי.
אור מחייכת ולא עונה.
אור: "תראו מה זה, כמה מג"בניקים ירו בערבי-ישראלי סתם כשהוא
לא עשה כלום."
ירון: "נו, היא מתחילה..."
אור: "לא ברצינות, תראה מה זה. הם היו בהפגנה, הוא לא עשה
כלום, יענו אפילו לא זרק אבנים והמניוקים הגיעו, כל הערבים
ברחו והמג"בניקים החליטו שבא להם לירות בכמה ערבים, עכשיו הוא
לא ברח כי הוא ידע שהוא היה בסדר, סתם עמד שם והם ירו בו. תקעו
בו כדור ברגל, בראש ודפקו לו קנה של רובה בעורף. בני זונות"
ירון: "שקט, את והשטויות השמאלניות שלך, דיי כבר! גם הם הורגים
אותנו."
אור: "כן, תשווה 15 הרוגים ישראלים ל130 ערבים שגם ככה חיים
בתנאים חרא."
ירון: "גם חבר שלך חייל, אל תשכחי שגם הוא יורה שם חופשי."
אור (מתעצבנת): "בן לא כזה, ואל תעביר את זה לפסים אישיים,
בסדר?"
ירון (בקול של "לעשות דווקא"): "קבלי מציאות, יפה, כולנו בני
אדם. החיילים האלה נמצאים שם 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.
מתים לצאת ובמקום לאכול את המרק של אמא, הם אוכלים את עצמם
מרוב שאלות והרגשת טמטום. הם יודעים שכל המלחמה מטומטמת אבל הם
יודעים גם שהיא דבר מוצרך."

אותו מוצב של חיילים אחר הצהרים. שוב נמצאים שם בן, גיא ויואב.

הם נמצאים בתוך הבוטקה, כשמלא ערבים מנסים להרוס אותה, דופקים
על החלונות פלסטיק, מנסים לנפץ אותם.
בן קורא בקשר לעזרה ואף אחד לא עונה.
הזכוכית מתנפצת לבסוף בהילוך איטי.
התמונה מתרחקת ורואים מלא ערבים סביב הבוטקה ובצד, משקיף,
יוסוף, מחייך חיוך עצוב ומנענע ראשו לשלילה.
שומעים ברקע את בן צורח מכאבים ולאט לאט קול המואזין מתגבר
עליו.
Fade out.

אור יושבת על הגבעה, דמדומי אחר הצהרים.
הגיטרה לידה. היא לא מנגנת.
מסתכלת על האופק, כוכבים קטנים צצים לאט לאט. סוף של שקיעה.
ברקע שומעים קולות. קולו של ירון שאומר "גם הם הורגים
אותנו",קולו של בן שאומר "אני אוהב אותך", קולו של ברק שאומר
"המדינה של כווולם", קולו של רבין ז"ל שאומר "אני מאמין שיהיה
טוב. יש רוב לשלום." וקהל שמריע, בן גוריון שאומר "בתוקף
זכותינו העברית וההסטורית ולכבוד החלטת מועצת האומות
המאוחדות...", קולות של שירה עם ניגונים של פעם "הן אפשר, הן
אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר...", שוב בן גוריון "...אנו
מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל...", מישהי שרה
לבד "הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים כי נגמר...", בן גוריון
שוב "...היא מדינת ישראל" ושוב קהל מריע.
אור קמה, מצלמים את גבה, השמים הספיקו להחשיך, לילה מלא
כוכבים, היא מותחת את ידיה כלפי מעלה, מקשיטה את גבה וצורחת
"ולתפארת מדינת ישראל."