הרהורי אוטובוס שבאים לכולנו בזמנים קשים

ולרגע איבדתי את עצמי, שם
באוטובוס מלא באנשים גדולים וקטנים
או בעצם סתם בינוניים
שמנסים להיות יותר או פחות.
לרגע שם,
על האוטובוס הזה שהוביל אותי
בחום מחניק מאיפה שהוא
לאיפה שהוא,
שהסימן היחיד
שנשאר אחריו היה
אותו עשן שכמו כולנו,
גם הוא התפזר לחלל הפלנטה
ונעלם בסופו של דבר.
לרגע איבדתי את עצמי.
יושבת ומסתכלת במבט אחוז פלצות
בכל מה שקורה מסביבי.
מול כל האינטליגנציה המטומטמת
כל האידיאליזם הפטריוטי.
ישבתי והסתכלתי על האישה הזקנה
שניסתה לדאוג שאף אחד לא ייפול
או אפילו יגע בה,
ישבה וזזה באי נוחות
כאשר איימו על הטריטוריה שלה
אנשים צעירים וחפוזים
שוודאי מהרו לאסוף עוד ועוד
התנסויות רעות וטובות
כדי שבבוא היום
יהיה מה לספר לילדים.
ישבתי והסתכלתי על
האיש החנוק בעניבה ובחליפה מדוגמת
וקרא ספרי מחשבים ופיסיקה.
הוא נראה לי כל כך חכם,
כל כך חשוב,
כל כך עשיר,
כל כך... כל כך מסכן.
הוא בטח איזה מרצה מאוד חשוב
או סתם מישהו שמקווה להיות מישהו שיזכרו.
הוא לא מבין
שאת כולם בסופו של דבר שוכחים,
כי כולנו מתנדפים כמו עשן של אוטובוס.
ישבתי והסתכלתי
על האיש שישב לידי
וקרא עיתון חדשות ביידיש.
הוא נראה לי מאוד לחוץ
וכששאל אותי מה השעה,
הוסיף ומלמל כי עוד מעט
יש חדשות והגיע הזמן
שהנהג יגביר כי צריך לדעת
מה קורה במדינה הקטנה,
המוזרה והאפופה הזו.
גיחכתי לעצמי כשחשבתי על המדינה
אפופה בעשן של אוטובוס.  

כשעלית אתה,
אני בדיוק ירדתי.
אני בטוחה שהנוסע שלקח לי
את המקום ישיבה עשה לי הלוויה קטנה,
והקדיש לי עוד טיפת מחשבה,
אבל אתה בדיוק
רק נולדת
לתוך האוטובוס הזה,
עוד לא הבנת מה קורה
כשעשן האוטובוס כיסה את פני
וגרם לי להשתעל.