"יותר מדי אנשים אנחנו מאבדים בחיים שלנו, יותר מדי
עצבות..."
ולפעמים היא עוד שומעת אותך קורא לה בלילות.
בוכה לה מהאדמה החולית והחמה עליה נפלת והיא מסתכלת בתמונות
ובסרט הוידאו ואתה כל כך מוחשי.
תמיד בעל אותה רוח שטות, בונה מטוסים איתה ועם האחיין הקטן,
מציק לאחותך הגדולה,
מלאך.
וכולם אמרו "ילד מדהים" וקראו לך "פרח שהלך בלי שוב" אבל היא
לא חושבת שהלכת. אתה עוד איתה. ולמרות שהיא לא אמך, ולמרות
שגילך גדול בהרבה משלה, היא גאה בך.
להזכרות היא לא הולכת. היא לא צריכה הזכרה לכך שאתה שם, מת.
הזיכרון הפרטי שלה נמצא בשם שלה. היא הוסיפה את שמך כשם שני
לשמה. בשבילה אתה הרבה פחות מוחשי. אתה דמות שמסתובבת ושומרת.
וישנם לילות שהיא עוד חולמת עליך.
מרגישה את היובש בגרון כשם שאתה התיבשת באמצע חמסין במדבר, וחם
לה - כמו שהיה לך אבל עכשיו אתה קר.
והיא מרגישה את הכאב העמום הזה,
בחום המדברי שכל כך אהבת.
וצר לה שלא נפרדתם. צר לה שהזמן לא עמד מלכת כדי שתוכל לבוא
אליך ולנשק את הלחי האדמדמה הזו. שתתכופף אליה מכל ה - 1.90
שלך ותלחש לה שהיא אולי נמוכה, אבל דברים גדולים באים באריזות
קטנות...
אז מה עוד היא יכולה לכתוב עליך יקר שלי? שאם תוכל, תשמור
עלינו ושתזכור שאהבתי ועודני. ו... תעשה לי טובה... תמשיך
לקרוא לי בלילות. כי אני לא אשכח. |