פעם..... פעם היו לי המון שאלות..... שאלות מוזרות כמו איך,
מי, כמה, מתי,איפה...... היום...... היום כולן הצטמצמו
לאחת.....למה? מילה אחת קשה, על הקו הדק שבין החיים למוות.....
ישבתי איתו על הריצפה, קר קפוא. אבל ככה אהבתי.
אהבתי לקפוא ולא להרגיש את הגוף, להשתחרר ממנו, להרגיש רק אותי
חזק, וקר. דיברנו, אף פעם לא על נושאים עמוקים, דיברנו על
הדברים הקטנים, המוזרים,החשובים שלנו.
מכל הרגעים שלנו, מכל הזיכרונות שעכשיו אני צופה בהם כמו בסרט,
אני זוכרת במיוחד את השיחה ההיא. ממש כמה חודשים לפני, לא
מזמן......
"גיליתי משהו"
"מה גילית?"
"אם אומרים מילה המון פעמים, אז היא מאבדת את המשמעות......
נהפכת למשהו אחר".....
הוא הסתכל אלי במבט מתחכם, לא מאמין,חשדן. הכרתי אותו כל כך
טוב.  "תנסה ותראה..."
"טוב,אם את אומרת....."  כאב כאב כאב כאב כאב כאב כאב כאב כאב
כאב כאב כאב כאב כאב  קולו הדהד בחלל הקטן. "צודקת!" הוא היה
מאושר. מאז,זה הפך להיות הבילוי המועדף שלנו.
"את באה לאבד משמעות?" הוא היה צועק לי,אבל לא בקול. צועק
מהעיניים. הייתי מחייכת,והוא ידע. איבדנו המון משמעויות. ולאט
לאט, החיים שלי השתפרו. פתאום נעלם הכאב,והצער,והסבל,והבלבול.
את כולם איבדנו הוא ואני.
לפעמים זה לקח כמה ימים,  לפעמים כמה דקות, אבל תמיד איבדנו
בסוף. אני זאת שהצעתי את מה שסיים אותנו.  "אולי.....תגיד.....
אם נאבד את האהבה....לא נתאהב?"  "אני חושב שלא"....אהבה אהבה
אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה.....
ניסינו לאבד את האהבה כמה חודשים ארוכים. ולא הצלחנו. היא
הייתה המקור היחיד לצרות,איבדנו כבר את כל השאר...... התעקשנו,
אבל היא חזקה האהבה הזאת.מעצבן. אחרי שכבר שכחתי. שכחתי לגמרי
מהשאלות שלי, אחרי ששכחתי מהקנאה, מהכאב, מהצער, מהסבל.
אחרי ששכחתי משחור. אחרי ששכחתי...... הלבן לא נראה כל כך לבן
יותר...... והטוב לא היה כזה טוב יותר..... והאושר לא היה כזה
מאושר.
פתאום נזכרתי בכל הקלישאות, כאלה שנזרקות באוויר לפחות מיליון
פעמים בשניה וכבר איבדו משמעות. נזכרתי בהן פתאום.....
אני..... שאף פעם לא קניתי את השטויות האלה...... נזכרתי.....
"הכל יחסי, אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע, הפכים משלימים,
תמיד תסתכל על חצי הכוס המלאה..." טרנס קלישאות הדהד במוחי ולא
רצה לעזוב...... כאילו מישהו ניסה להגיד לי משהו בעזרת בליל של
מחשבות מבולבלות.
כמו מסר סודי שמועבר בקוד. ניסיתי חזק להבין. התאמצתי לקלוט.
וככל שהתאמצתי התרחקתי מהתשובה.
כשכבר וויתרתי והפסקתי לקוות זה היכה בי. כשאין חצי כוס
ריקה..... אין גם מלאה.....יש רק כוס
ריקה.....כמוני.....כוס.....ריקה לגמרי!
אחוזת היסטריה הבנתי. ידעתי עכשיו, ידעתי מה אני צריכה לעשות.
אחזתי בו. קרבתי אותו לעורי, חתכתי. והדם נשפך, והעור נקרע,
והעיניים שורפות, והראש דופק. כנראה שאף פעם לא השתמשתי בהם
קודם.
הכאב לא חזר אלי. חתכתי שוב ושוב.מטורפת. חותכת. דם אדום.
תשוקה. ראיתי תשוקה. לא כאב, לא סבל. ושוב נזכרתי. נזכרתי
בשאלות שהיו לי,כשחיפשתי איך מתפתח כאב, כשתהיתי מאיפה מתפשט
הסבל, כשקראתי שהכל קורה בבטן. בלב. אז חתכתי במקום הלא נכון.
לא פלא שהכאב לא חוזר..... החדר כבר נצבע באדום, לא נורא,
חסכתי להם קצת כסף..... מחשבה מעורפלת השתלטה על ראשי.
אז הגיע הזמן.....לקחתי את הסכין, לבטן, ללב. צרחה קורעת
עולמות בקעה מגרוני, בקעה ממקור הכאב.
חיוך, חיוך אדום, עיניים מאושרות, הכאב שלי. הצער שלי. יכולתי
להרגיש את הכאב נוגס בבשרי. מתפשט בגופי.....ושמחתי.
אוי כמה שמחתי כשהרגשתי את האדום הזה. גופי חי שוב. התעורר
לחיים. רקדתי. נוטפת, נוזלת, אדומה, כואבת, מאושרת!
הוא נכנס. מבועת, מזועזע, לבן. " מה עשית? את לא יכולה ללכת
לי. איבדתי הכל. גם אותך?" חיוך. חיוך אדום שלחתי לו. אדום.
שחור. שחור ולבן. עיניו סרקו שוב ושוב. שחור ולבן. סלע. קר כמו
שאהבתי. חיוך שחור. סלע שחור. לבן שאומר "חצי הכוס המלאה". אבל
אני כבר לא חצי.
אני כוס.כוס שלמה. כוס שלמה מלאה.....מלאה באדום.