והשמש ניראית כעת כאילו היא מתנה אהבים. בשלל צבעיה המרהיבים
ומגוון הרגשות שהיא מציפה את הנשמה שלי כל כך שאני לא יכול
להתעלם. והיא יודעת ומרגישה ואולי לכן אנחנו פה. בים. טוווים
את סגירת היום המופלא הזה. עוזרים במשהו לשמש לשקוע כדי שתוכל
לזרוח מחר שוב. והיא נושמת ממש לידי.
מבקשת שאכניס רגליים לחול ואני מסתכל עליה ומחייך. אבל תחלוץ
כבר נעליים. אומרת. מצווה. ואני חולץ. הרגשת החול החם מלמעלה
וקריר כשטוחבים רגליים לתוכו...זו הרגשה ראשונית שכזו. תמימה
ולא מכוונת. נוצרת מכלום ושבה לכלום. ודניאלה מחייכת וניראית
יפה כמעט כמו הצבע הסגול הזה שנמשח במעלה הרקיע לכיוון הנצח.

קווצת שיערות קטנה מכסה על החלק הימני של פניה. אני מסיט אותן
וחש את הצמרמורת שבי. שבה. ושוב הרגשת הראשוניות של משהו חדש.
טהור.

והיא אומרת שאם הים היה יכול לדבר אז היה לו כל כך הרבה לספר
לנו. אולי היה יכול לפתור כמה חידות עלומות שנים. ויותר
מכך...מוסיפה, ואני מאבד אותה כי טובע בשתי עיניה הגדולות...'
הים והשמים הם השתקפות אחד של השני. ממש כמוני וכמוך.'
זה כבר נפלט לה. אני יודע. היא לא נפתחת ככה, בקלות. אני נוגע
בקצה היד שלה. כפות הידיים שלנו עורגות עכשיו אחת לשניה ואני
מחליט לעשות את זה...

אני מסביר לה על עקומות של היצע וביקוש משיעורי כלכלה. נותן לה
להגיע למסקנה הפשוטה שמשהו שאף פעם לא הציעו עבורו מחיר הוא
לבטח נורא זול. היא מחייכת ולשתי שניות העולם יפה יותר ממה
שהוא יכול להיות במצב הנורא סטנדרטי הזה. היא עוטה מבט של לא
כל כך מבינה ואני מוציא מטבע של 10 אגורות ואומר לה שהשקיעה,
יפה ככל שתהא, לפי כל חוקי הכלכלה הפשוטים-נורא נורא זולה.
בעצם היא הכי זולה שאפשר, היא מוסיפה. כן. הכי זולה שאפשר.
והריח שלה מגיע לאפי ושובר עוד מחסום פנימי יציב.

שנינו מסכימים שעשר אגורות זה מחיר סביר לשקיעה אחת. השקיעה של
דניאלה. היא חופרת בור קטן וטומנת את המטבע הזהוב בבור. מכסה
ומלטפת במבטים אחרונים את השמש ששוקעת. את השמש שלה.

שקיעה בעשר אגורות. ועכשיו. אם זה היה סרט היינו אמורים
להתנשק.
אבל זה רק חלום.