את הבוקר פתחתי עם פקק ענק בדרך לעבודה. שיירות של מכוניות היו
לפניי ומאחוריי וכבר הייתי מוכן לצעקות של הבוס כשאני אגיע.
אבל זה לא הטריד אותי יותר מידי. ניסיתי לא לחשוב על ערן, ועל
מה הוא חושב עכשיו, אבל לא ממש הצלחתי.
הרמזור היה אדום, ובבניין מולי עמד ילד, או נער, בלי חולצה,
ככה סתם על הגג, התהלך הלוך ושוב. אחרי כמה שניות הוא קפץ.
הרמזור התחלף לירוק ונסעתי.
כל הזמן חשבתי לעצמי על ההלוויה של ערן, ולרגע לא הצטערתי שלא
הלכתי.
סיגל ניסתה לשכנע אותי לבוא, אמרה שזה חשוב להתמודדות שלי עם
מה שקרה וכדי שאני אצא מההכחשה.
אבל אני לא הייתי בשום הכחשה, אני פשוט לא משתגע אחרי הלוויות.

וגם לא ממש התחשק לי לראות את כל האנשים האלה שם, שלפחות חצי
מהם לא סבלו את ערן ובטח ילכו אחרי זה לחגוג את זה שהוא מת.
פשוט לא בא לי על זה.
ובעצם גם לי לא הייתה סיבה יותר מידי טובה לבוא לשם. לא הייתי
עצוב מהמוות שלו כמו שכולם ציפו שאני אהיה. רק קצת הציק לי
שהוא היה עצוב כשהוא מת.
זה מזכיר לי את השכנה שלנו, שולה גרוטסקי, כשבעלה הזקן מת. זה
באמת היה מקרה עצוב. בני הזה, בעלה, היה הגנן של הבניין שלנו,
והוא לא קיבל על זה שום כסף. וחוץ מזה שהוא השקה כל יום את
הצמחים חצר שלנו, הוא גם היה מאכיל את החתולים שהיו באים לשם.
כזה הוא היה.
והקטע שלו היה, שהוא תמיד היה שמח כשהוא היה עובד בגינה, ותמיד
היה שר לעצמו כל מיני שירים ישנים וטיפשיים כאלה שרק זקנים
יודעים. יכולת לקום הכי עצבני בבוקר ולצאת לחצר, והוא היה עומד
שם עם מעדר ביד ושר איזה שיר על ילדה יפנית בודדה. ותוך שנייה
היה עולה לך חיוך קטן על הפרצוף, גם אם לא ממש רצית כי היית
דיי עצבני.
הוא אולי היה הבנאדם הכי מאושר שיצא לי להכיר. כבר לפני עשרים
שנה פיטרו אותו מהעבודה- הוא היה דוור, ואפילו כשלא הייתה לו
עבודה והחיים שלו הסתכמו בלהשקות צמחים- הוא עדיין היה שמח.
הרגיזה אותי גם העובדה, שהוא יותר מידי עסוק בלדאוג לכולם מאשר
לעצמו.
היה לו דף כזה שבו הוא רשם את התאריכים של ימי ההולדת של כל
השכנים בבניין, וכשהיה למישהו יומולדת, הוא היה עולה לדירה שלו
עם סלסלת פרחים שהוא בעצמו גידל בחצר שלנו, וליד זה ברכה קבועה
שהיה כתוב בה: "שפע ברכות ואיחולים ליום הולדתך, ואל תשכח-
שכנך הוא גם חברך".
בשנים האחרונות אשתו שולה הייתה מביאה את הסלסלה כי הוא כבר
חולה מידי בשביל לצאת מהבית.
אבל את זה יכולנו לדעת לפי החצר שלנו, שנראתה עזובה ובודדה,
ורוב הצמחים בה כבר נבלו.
בהתחלה שולה ניסתה לעשות את זה במקומו- להשקות את הצמחים, אבל
כשהיא ראתה שהם לא גדלים, היא התייאשה. אפילו בלהאכיל את
החתולים היא לא הייתה טובה- היא אף פעם לא ידעה איזה אוכל צריך
להביא להם. בסוף הם הפסיקו לבוא. אני חושב שזה עשה אותה דיי
עצובה.
אנחנו היינו שכנים מחורבנים בסופו של דבר. כשהוא חלה אף אחד לא
בא לבקר אותו או להביא לו מרק חם או משהו כזה.
מידי פעם הייתי פוגש את שולה במעלית ושואל אותה מה שלום בני,
והיא מלמלה בשקט "אתה יודע איך זה, אתה יודע איך זה". ואני לא
ידעתי איך זה, אבל הנהנתי עם הראש וביקשתי שתמסור לו שירגיש
טוב.
ביום האחרון שלו, שולה כנראה הרגישה, כי היא באה ודפקה על כל
הדלתות בבניין וביקשה מכולם לבוא להגיד לו שלום בפעם האחרונה,
ושזה יעשה אותו נורא שמח. אף אחד כמעט לא בא, חוץ ממני ומעוד
שכנה אחת רוסייה שרק עלתה לארץ.
כשנכנסתי לחדר שלו הוא זמזם לעצמו בשקט איזה שיר ביידיש שנשמע
דיי טיפשי. הוא סיפר לי שהשיר מספר על סוס קטן שאמא שלו נטשה
אותו והוא מסתובב בכל העולם לחפש לו אמא אחרת שתאהב אותו, עד
שבסוף איזה צייד אחד יורה בו באיזה יער, ואז הוא מגיע לגן עדן
ומוצא שם את אמא שלו ומבין שהיא לא נטשה אותו אלא פשוט מתה.
השירים שלו תמיד היו עצובים, ואיכשהו- הוא תמיד נשאר שמח.
ואחרי שהוא מת, שולה התנחמה בכך שלפחות הוא מת כשהוא מאושר.
היא אמרה שהדבר הכי נורא בעולם זה למות עצוב, כי אחרי זה כבר
אי אפשר להיות יותר שמח, לנצח נשארים עצובים.
נזכרתי בשיחה שלי עם ערן לפני המוות שלו. ישבנו במטבח המסריח
שלו וצרחתי עליו על זה שהוא אגואיסט מניאק שחושב רק על עצמו,
ולמה רק אני צריך לנסוע כל יומיים לבית אבות של אמא לבקר אותה
ולקחת אותה לבדיקות בבית חולים, וכל מה שהוא עושה זה לשבת על
התחת השמן שלו ולעשן עשרים סיגריות ביום. הוא פשוט ישב שם
ושתק, אפילו לא ענה לי. ואני כבר הייתי כמו משוגע, יכולתי
להרביץ לו. פשוט הלכתי מצד לצד וצרחתי עליו על זה שהוא הבנאדם
הכי חרא שהכרתי בחיים שלי, ושפעם כשהיינו קטנים הוא עוד היה
בנאדם אבל עם השנים הוא הפך להיות סתם גוש של חרא שלא עושה
כלום. צעקתי עליו שיראה איך הבית שלו נראה, ערימה של כלים
בכיור שכבר מעלים עובש, שקיות זבל ליד הדלת שמסריחות את כל
הבית. שאלתי אותו מתי הוא לאחרונה ניסה למצוא עבודה, או משהו
להתעסק בו. הכי עיצבן אותי הקטע שהוא דפק לחברה שלו- סיגל. זה
הרג אותי. זיין אותה במשך שלוש שנים, וכשהיא באה אליו ואמרה לו
שהגיע הזמן להעלות את היחס שלהם שלב ושכבר כמה ימים היא חושבת
ברצינות על להתחתן- הוא דפק לה סטירה ואמר לה שבחיים לא תתקרב
יותר לבית שלו, ושאם היא לרגע חשבה שהיא הייתה בשבילו משהו
יותר מסתם זיון אז היא טעתה ובגדול. אחרי זה היא רצה אליי
הביתה לבכות לי ואמרתי לה שהוא סתם קם על צד שמאל ושזה יעבור
לו, למרות שידעתי שכל החיים שלו זה לקום על צד שמאל. ואחרי
שזיינתי אותה אפילו לא הרגשתי רע עם עצמי, דווקא דיי שמחתי,
הגיע לו.
הוא המשיך לשבת שם ולא להגיד כלום. חיכיתי שהוא יקום לדפוק לי
מכות או משהו, כמו שהוא תמיד עושה. אפילו דיי רציתי שנלך מכות,
עד כדי כך הייתי עצבני. אבל הוא המשיך לעשן את הסיגריה שלו
וכמעט נחנק ממנה. בסוף לקחתי איזה צלחת מלאה נמלים מהכיור
וזרקתי לו אותה על הרצפה-דווקא כי ידעתי שהוא לא יקום לנקות את
זה וישאיר את זה ככה. אחרי זה עפתי משם כי לא יכולתי לסבול את
המקום הזה יותר ואת המבט שלו של "לא עשיתי כלום".
ויום אחרי זה הוא כבר תלה את עצמו. לרגע לא חשבתי שהוא התאבד
בגללי, ידעתי שהוא היה מתאבד גם אם לא הייתי בא אליו, אבל לא
יכולתי להפסיק לחשוב על מה שהוא אמר לי לפני שיצאתי מהבית שלו.
הוא אמר לי שכל הדברים האלה לא משנים, כי הוא כבר אבוד.
צעקתי עליו שאין סיבה שהוא לא יהיה אבוד כי הוא לא עושה שום
דבר כדי לעצור את זה. הוא ענה לי בשקט שזה לא משנה אם הוא
ינסה, כי אנשים אבודים כבר אבודים לתמיד, וזה לא טוב להתחיל
לשקוע באשליות שעוד יהיה יותר טוב כשהמצב כבר סופי. אני רק
צרחתי שאין לו מושג על מה הוא מדבר, שהוא בחר לחיות ככה,
ושדברים עוד יכולים להשתנות, הוא רק צריך להתאמץ קצת. והוא רק
אמר בשקט שכבר אין טעם כי הכל כבר סופי ואי אפשר לשנות כלום.
ואז הוא נתן לי מן מבט כזה חצי עצוב חצי מצטער, ואמר: "תבין,
אני כבר אבוד, וזהו."
ואני רק צרחתי לו בחזרה שהוא אבוד בתוך גוש של חרא- ושהוא נראה
כמו חרא ומריח כמו חרא, ושכל החיים שלו שווים קצת פחות מגוש
חרא. הוא רק המשיך לעשן את הסיגריה שלו ושתק.
מי שמצאה אותו תלוי הייתה ילדה אחת קטנה שגרה בקומה מעל, שאמא
שלה ביקשה ממנה ללכת לבקש מאיזה שכן קצת חלב כי נגמר לה והיא
נורא רוצה קפה. הילדה לא הייתה כל כך מנומסת- כשלא פתחו את
הדלת, היא פתחה לבד ונכנסה.
אמא שלה רצתה לתבוע אותי על זה, כי היא אמרה שעכשיו הילדה שלה
תצטרך טיפולים פסיכולוגים יקרים כדי להתגבר על הטראומה של
לראות איש תלוי, ושזה משהו שיישאר איתה כל החיים.
אחרי זה הילדה באה אליי בלי שאמא שלה ראתה ואמרה לי שזה לא היה
כל כך נורא לראות אותו ככה- כי לא ירד דם או משהו, פשוט מציק
לה שהוא נראה מאוד עצוב. היא אמרה שזה לא טוב למות עצובים כי
אחרי זה אי אפשר יותר להשתנות.
אמא שלה נרגעה אחרי כמה ימים, כנראה אחרי ששתתה את הקפה שלה.
ואני עצרתי בעוד רמזור אדום, אבל הפעם לא ראיתי שום נער קופץ
מגג, למרות שחיפשתי טוב.
אולי אם הייתי רואה, הייתי יוצא מהאוטו רק כדי לבדוק שהנער הזה
קצת שמח לפני שהוא קופץ. רק קצת.