מה רצית להגידמתן בן-ישי

"איך זה ששנים אתה מחובר לרגש,ולא למציאות??"
אמר לי בעדינות הפסיכולוג האישי שלי. לא הייה לי מה לענות...
אני בסך הכל נער,איזשהו נער....בכלל לא אוהב את המציאות, מה זה
מציאות בשבילי??? בני-אדם??? בקושי מחובר לכאלה. בכל זאת,יש
משהו מבודד בלהגיע לחברה בת 200 נערים בגילי,ולא להרגיש
שייך... נו,זה מוזר.... הפסיכולוג שלי,שלמה גור,ממשיך להרצות
ולהרצות,בקולו העדין והמרגיע."אין לך ברירה אחרת,אלא
להשתלב....אתה עושה טעות...אנחנו חיים במציאות מחורבנת,אני
מודע לכך.....". "די! די לדבר על המציאות! לא רוצה לשמוע מילה
נוספת על המושג הזה!". "אתה יודע",המשיך שלמה,"שעם כוח גדול
מוטלת גם אחריות כבדה....". זה משפט שאהבתי. אבל אהבתי בגלל
שהוא שייך לחוברת הקומיקס הנדירה שלי של ספיידרמן.
ספיידרמן.....הוא גיבור. המציאות היחידה שאני אוהב...של
גיבורי-העל..... האדם שחושב שזה ילדותי,אני יכול להגיד לו
עכשיו,שאין לו שמץ של אינטלגנציה רגשית. שלמה המשיך
ודיבר,ובסיום אמר: "הבעיות שלך....הן חלק גדול מהמציאות...תלמד
להתמודד.....או שתברח שוב ל"שומקום".
ה"שומקום",הייה מקום סודי אליו הייתי בורח,כשהרגשתי צער ורוגז
על המציאות,על העולם,על השמיים....."הגורל שלי משתנה מיום
ליום.....משעה לשעה..מדקה לדקה...." מי אני????? למה אני צריך
להיות תמיד זה שבחוץ.... אף-פעם אין דרך להשתלב במציאות
שכזאת.....". המוח שלי מסובך יותר משל כל בן-אנוש. הרי,יש
דברים שעוברים לי בראש,ואני לא מצליח להסביר לאף-אחד! אף-אחד!
לך תבין! חזרתי הביתה,בשעה שלוש,נו,אני תלמיד מצטיין,זה משהו
נחמד לפעמים,הארוחה של אימא חיכתה.....ושוב הבטתי
בה.....התיישבתי,ואכלתי. כשנכנסתי לחדר,הבחנתי בזה שוב. החוברת
החדשה של ספיידרמן, ועוד איזה דיסק שרוט של שלמה ארצי,האלבום
"תרקוד". התרגשתי,כמו תמיד,מהחוברת המדהימה.
מדהים......מדהים.......נשמתי בכבדות מרוב התרגשות.....בטח
שיחשבו שאני מוזר,עם ההתרגשות המטופשת הזאת.....שמתי בינתיים
את הדיסק של ארצי,העברתי מהר לשיר העוצר נשימה "מה רצינו
להגיד"-
"תשב,תשב,ניסע להופעה שנית,נשכח מאיפה באנו. חושב,חושב,מסע כזה
לעננים,וודאי יואיל גם לנו.....דיברנו כבר אלפי מילים
ברצף.....אז מה רצינו להגיד בעצם?? הבקתה החשוכה הזאת,נראתה
שוב מול עיניי.....הדמיון שלי....שוב משתלט עליי....בזמן
שיר....בזמן סרט...הרגש שוטף.....צמרמורת מקיפוח......"רק אני
גר לבד עם כלב ששומר עליי....." עוד משפט בשיר! זה מפחיד אותי
לחשוב שאני אולי אהיה כך,מרוב ייאוש,מרוב בדידות,מרוב אף-אחד.
"כתבתי למישהו מכתב,מכתב אבוד בלי כתובת....כתבתי לה...אני
אוהב אותך,אוהב עד מוות,אני אוהב אותך עד אהבה..."
מדהים,מדהים.....והפזמון!שוב! מדהים! יותר מדהים ומצמרר
מאי-פעם! "אנחנו כמו שירים מתנהלים בקצב...ראינו אנשים בוכים
בעצב.....דיבנרו כבר אלפי מילים ברצף,אז מה רצינו להגיד בעצם?"
האהבה,הייאוש,הבדידות,הדמיון,הכל בשיר הזה..... גם עליי זה
עבר. גם אני כתבתי לה פעם מכתב... אבל היא נבהלה....לא
וויתרתי......"נחש בעשבים,לוחש ומתכחש לעוד קורבן"-בדיוק אז
בשיר. ואז,אחרי שהנחש התכחש,וויתרתי. אני רודף של
עצמי.......מוצרט,בטהובן,ובאך מרגשים את עצמי,וגורמים לי לחשוב
שאני מלך האינטלגנציה הרגשית......תביטו! אני לא יודע להביע
ממש! הכל פה בא לי בבלבול,בבלאגן. אבל זה בסך הכל
רגשות...בלאגן ברגשות,לא
במציאות......מציאות......מציאות......מציאות.........מציאות....
"זה הסוף",הוא אמר,והחזיר אותי למיטה. "גם בקיטש,יש שמץ של
אמת...". קמתי פתאום,מתוך החלום המוזר הזה.....איזה חלום! זה
נראה כאילו הוא נמשך שנה שלמה! לא ידעתי מי האיש הזה....הצל
הסתיר את פניו הנואשות....אבל,המשפט הזה שהוא אמר,גרם לי להבין
את עצמי באותו רגע,ולהיות בטוח בעצמי. מאותו היום,לא ברחתי
יותר ל"שומקום", שלמה ארצי נח בשלום
במגרותיי,ואילו.....ספיידרמן....חחחח, הוא נשאר תמיד
מחוץ,ומפנים לליבי-הרי הוא תמיד לימד אותי- עם כוח גדול,מוטלת
גם אחריות כבדה."
להיות בודד-חשבתי-זה להיות עצמך.

מוקדש בהערצה למעריץ היחיד שלי-הדמיון.