יושבת על שפת פיסת אגם קנדי
לא, במטוס בדרך חזרה
לא, אני כבר בבית
איפה אני?
לאן אני שייכת?

יושבת על יד פיסת אגם בקצה קנדה. חושבת על ברק
סופת ברקים
איש נפגע מברק
הקול השני מתחיל להתעורר... הוא, היא, היא ממלמלת: "למי אכפת?"
בלגלוג מהול בדאגה עמוקה.
"לאח שלו!" אני עונה, בחיוך פנימי.
"אח שלו?"
"אחיו התאום!" אני מתחילה להתרגש בעוד הסיפור נרקם במוחי.
"לא טוב" עונה הקול השני, מתחילה לחזור לנימנום המתוק שלה.
"לא טוב?" אני מתחילה להתאכזב, לא מוכנה לנמנם, לא עכשיו.
"לא סביר, גם פגיעת ברק וגם אח תאום? לא נראה לי..."
"אז... לחברה שלו! לחברה שלו אכפת" אני מנערת אותה עוד קצת,
היא פוקחת עיניה, מחייכת, כאומרת 'חברה שלו? המממ...'
"כן... חברה שלו... בעצם, לא לא, זה נוראי, למה זה תמיד ככה,
ממש לא פמיניסטי" אני שוב מתאכזבת.
"אז... אישה נפגעת מברק! והגבר הוא המסכן שנאלץ לחיות את חייו
בלעדיה" הקול מנסה לעודד אותי.
"כן!" אני שמחה שהקול ערה
"לא, בעצם לא טוב, למה שהאישה תהיה פאסיבית, למה היא לא יכולה
לפעול?"
"מאהבות לסביות?" אני מנסה ושתינו מנידות ראשינו לשלילה,
מנערות רסיסי סיפור.
שקט, שקט שמדכא את הקול.
"אז לחבר הכי טוב שלו, לחבר הכי טוב שלו אכפת"
"כן..." הקול מלקקת את שפתיה הרוחניות ואני חושבת שאני רואה
ניצוץ בעיניה. "אבל איך בכלל האיש נפגע מברק?"
אני מנסה לחשוב- "הוא טייל"
"איפה?" הקול מנסה לדלות פרטים
"בצפון" אני עונה לה
"באמצע סופת ברקים?" היא שואלת כלא מאמינה
"כן... הוא אהב את החורף... הוא הלך לטייל באמצע החורף בהרים
בצפון כשלפתע הוא נפגע מברק"
"ומי מצא אותו?"
"מה זאת אומרת?" אני לא מבינה.
"אם זה אמצע החורף, יקח הרבה זמן עד שימצאו אותו נכון? כי כבר
כמה אנשים הולכים לטייל באמצע החורף?" היא עונה בתוכחה, לא
מנסה להכשיל, מנסה לשפר.
שוב מהרהרת "אז לקראת סוף החורף, באביב, כשקצת יורד גשם וקצת
יש ברקים, אבל יום אחרי זה בהיר"
"אבל חשבתי שהוא אוהב את החורף, לא את האביב"
"אז הוא אוהב את הגשם" אני עונה, לא רוצה להקלע לפרטים פחות
חשובים.
"ומי מצא את הגופה?" היא עונה, מודאגת בקשר להמשך.
"החבר הכי טוב? הגיבור?" אני עונה נואשת, לא מוכנה שהסיפור
ידעך
"לא טוב..." הקול לא מרוצה.
"אז איש זר" אני עונה, מיואשת. דמעה מנקרת בעיני הדמיונית
"מצויין! הגיבור הוא איש זר!" הקול לא רואה את הדמעה
"אני לא מבינה"
"איש זר! הגיבור שלנו הוא איש זר שבמקרה באמצע טיול רואה גופה
ומאז הוא מפחד מברקים... לא... לא לא לא! זה נוראי! למה שגם
הוא יטייל לבד, ואיך הוא אמור לדעת שזו פגיעת ברק?"
"כי הוא ראה הכל" אני לוחשת, נותנת לחיוך מסופק להתרחב על
פניי, מעורפל, מגבירה קולי, מתחזקת- "הוא נסע במכונית שלו בשעת
ערב מאוחרת כשלפתע המכונית מתקלקלת, נשברת, מפסיקה לפעול.
ומבחוץ סופה. אבל הוא נואש, הוא יוצא מנסה לחפש מישהו שיעזור.
הוא מטייל קצת כשלפתע הוא רואה צללית, לא רחוקה ממנו. הוא
מתקרב לצללית, הוא רואה אדם. הוא קורא לו, האדם מסתובב, מחייך,
פורש ידיו לצדדים מסתכל על הגשם ואז הוא צועק "נכון שזה נפלא?"
ואז הוא נפגע מברק..."
"מדהים!" הקול מאושרת כמוני "נכתוב סיפור שלם על התמודדות עם
מוות של אדם זר"
אני עייפה מהמאמץ "אז איש אחד נוסע במכונית באמצע סופת ברקים
נזכר באיש שמת מולו ואז..."
"ואז..."
"ואז..."
די! נתקענו. אני נעורה, הסיפור דועך. הרוחות בחוץ מתחילות
להשתולל קמעה. שוב חושבת על ברק. עייפה מדי מכדי לנסות לשנות
נושא. חושבת על ברק, על איך שעמדתי שם, פרשתי ידי לצדדים
וצעקתי לעצמי שנפלא לי, ואז הוא, ברק. ברק פגע בי.
"למי אכפת?" שואל קול שלישי.