ריפלייס חיפש את דרכו הביתה דרך היער אחרי יום מתיש של עבודת
כפיים בעיר הגדולה, כבר הרבה זמן הוא לא הרוויח מספר רב של
מטבעות כמו היום, שמחתו דבקה בו והוא רץ לא הרף לכיוון ביתו
כדי להראות את שללו למשפחתו. היה לילה באותו הזמן, העצים
הגבוהים כמעט והסתירו את כיפת השמיים וזוהרו של הירח כמעט ולא
נתן את אורו על קרקע היער, אך ריפלייס לא האט את צעדיו, הוא
הכיר את היער הזה כמו את כף ידו. הוא המשיך לרוץ במרץ עד שרגלו
פגעה בעץ אשר היה נפול על הקרקע והוא מעד עם פניו אל הבוץ.
"מה זה היה לעזאזל, זה לא היה כאן מקודם", ריפלייס מלמל לעצמו,
מיהר לנקות את עצמו ולקום, הוא בדק ושמח לדעת שהוא בסדר, הוא
בדק את חגורתו בחיפוש אחר כל חפציו אך גילה ששקיק אחד חסר,
"הכסף!", ריפלייס התחיל למשש את הרצפה בדאגה שהוא יאבד את שכר
עמלו אחרי יום מאוד קשה של עבודה, לאחר חיפושים ארוכים לא מצא
דבר, מרוב תסכול הוא לקח שני גושי אדמה וזרק אותם באוויר, בין
דמעותיו הוא שם לב למשהו זוהר קלושות בין חתיכות האדמה שהוא
זרק, הוא מהיר למצוא אותו וניסה למצוא נקודה שאור הירח יוכל
להאיר על החפץ שהוא מצא.
זה היה תליון, על צידו האחד היו חרוטים פניו של איש זקן
בשלוותו ומאחור היה כתוב משהו, ריפלייס ניסה למשש, אך לא הבין
דבר, לפתע התליון נצץ קלושות בצבע צהוב ונגלו לפני ריפלייס
האותיות שעל התליון, "סטילר", אחרי תמיהה קצרה פניו של ריפלייס
התמלאו בחיוך מאוזן לאוזן והוא מיהר לרוץ הביתה.

"אימא, זוכרת את הסיפורים שסיפרת לי מזמן על התליון?", אמר
ריפלייס בתקווה שאימו תזכור, היא נטתה לשכוח דברים בזמן
האחרון, המחלה כבר השפיעה עלייה קשות.
"אה, התליון של סטילר, בטח בני", היא השיבה אחרי שיעול קצר.
"מוכנה את לספר לי את הסיפור עוד פעם?", ריפלייס לקח כיסא
והתיישב ליד אימו ושילב את ידו בידה.
לפני שנים רבות, בעידן השגשוג, חי לו אדם בשם סטילר, יפה תואר
ואצילי אשר ידו הייתה בכל, כל מה שהווה היה בהישג ידו, הייתה
לו טירה בכל מקום שהוא ביקר בה, וכל אנשי העולם היו כפופים לו,
סטילר נודע בשמו הטוב והרבה לתת מתנות לכל איש אשר פגש. אך
בהמשך השנים, כאשר כבר היה לו את כל מה שאדם יכול רק לבקש,
חומרית. הוא השתנה, יש אנשים שאמרו שליבו קפא ברגע שרצה את
אהבתה של עלמה יפיפייה בת מלכים טובים, מאותו היום סטילר
השתנה, טיב ליבו כבר לא נראה בארץ, והוא הפך ליותר ויותר חמדן
וקנאי לרכוש, הא לקח את כל כספיי נתיניו וגרם להם לעבוד את
אדמותיהם ולתת את יבוליהן אליו, הוא אף לקח את משפחתו וזרק
אותם לצינוק מכיוון שבאו לבקש פת לחם. ככל שעברו הימים, כוחו
גבר עליו והוא הפך להיות יותר ויותר בודד, אנשים סיפרו שהיה
יושב כל היום בחדרו, צועק ומקלל את כולם, מאשים את כולם במה
שנגזר עליו להיות. נראה היה שחייו נשאבו למקום כלשהו והוא החל
להזדקן במהירות, אחרי עשרה שנים כבר לא היה כוחו בידו, והוא
נפטר. כמובן שאף אחד לא הזיל דמעה על מותו אך הוא קיבל טקס
אשכבה ראוי. האגדה מספרת שתליונו היה זה שהשתלט עליו ושאב ממנו
את כל החיים, לאחר מות סטילר התליון נעלם לחפש לו עריץ אחר
להיות עונד התליון, וכך במשך המאות אנשים נולדו ומתו אך התליון
נשאר ללא פגע.
סיפורה זה הקשה על אימו בימים האלה והיא נחלשה ונזקקה לשינה,
ריפלייס כיסה אותה בשמיכה וקם מעל כיסאו.
קרם, אחיו של ריפלייס התקרב אליו ושאל אותו מה עם המטבעות שהוא
הרוויח בעיר, ריפלייס הרחיק אותו בתירוץ עלוב של קטטה שפרצה
ושנלקח כל הכסף עימו, למרות שהם היו דלים בכסף ריפלייס אמר
לקרם שהם לא יצטרכו לדאוג יותר לעולם.

בבוקר למחרת החליט ריפלייס שהוא צריך לצאת לדרכו, אם אכן
הסיפורים נכונים זהו הדבר שהוא ייחל לו כל חייו, לצאת מחיי
העוני אל חיי שמחה ומותרות. הוא לקח את תיקו עם מעט צידה לדרך
ולבש את התליון על צווארו והחליט לצאת לדרך. לפני שהלך הסתכל
על הכפר, ודמעה נזלה מעינו, ראה כמה מסכנים אנשים אלה, רבים
בשביל פת לחם. הוא החליט לבדוק אם כוחו של התליון הוא אמיתי,
הוא ביקש בליבו שמטבע זהב יופיע בידו, אך דבר לא קרה, הוא ביקש
עוד פעם, אך שוב דבר לא קרה, הוא ביקש בפעם השלישית אך שום דבר
לא קרה, הוא כבר התכוון להוריד את התליון מרוב תסכול ומחשבה
שזהו מזויף, אך פתאום פתח את ידו וראה מטבע נוצץ . הוא החליט
שאם הוא הולך הוא צריך לעשות טובה אחת לאנשים האלה, אלה שעזרו
בגידולו. הוא הגיע לכיכר הכפר, נעמד על ספסל מאבן וקרא לכולם
לבוא אליו, כולם התכנסו סביבו, הוא עצם את עיניו וביקש בליבו
מטר קצר של מטבעות מן השמיים, תוך שניות ספורות גשם פקד את
הכפר, אך לא היה זה גשם רגיל, טיפות כואבות שנפלו כמו ברד,
כאשר ריפלייס הסתכל טוב, הוא שמח לגלות שאלה היו מטבעות זהב
שנופלים משום מקום, מרוב שמחה כל אנשי הכפר הסתערו על האדמה
בתקווה ללקט את המטבעות שבאו אליהם כמתנה משמיים.
ריפלייס, שמח ומסופק עזב את כפרו בלי להסתכל אחורה והמשיך
בדרכו. במקום שהוא חיי בו הייתה אדמה קשה ולא פורייה לכן
העריצים נתנו לעניי הארץ לגור באותה אדמה במחשבה להשאיר לעצמם
את האדמה המשובחת. ריפלייס עבר בין כל הכפרים במחשבה לעשות את
אותו הדבר שעשה בכפרו, הכפרים היו רבים, אך נראה שכוחו של
התליון הוא אינסופי. אחרי כל כפר שעזב הרצון לעשות טובה זו
נמוג יותר ויותר, כאשר לבסוף פסח על שני הכפרים האחרים, עיניו
נצצו, הקנאות והקמצנות כבר פלשה אל גופו והשתלטה על הטוב שבו,
הוא הסתכל על התליון, מחייך ומסופק ושם לב למשהו שונה בתליון,
במקום פניו השלוות של האדם הזקן חציו של התליון היה ריק, כאילו
שהוא מחכה למשהו חדש, ריפלייס שם את תליונו מאחורי חולצתו
והמשיך לדרכו.
כאדם שבא ממשפחה ענייה הדבר שרצה ריפלייס מכל הוא כוח, הוא רצה
שאנשים ירצו ויאמינו שהוא איש אשכולות, ויכולתו היא בכל. מאז
שהיה קטן ריפלייס היה משחק עם חבריו ב"ממלכה", הוא היה המלך
והם היו הנתינים שלו שתמיד שמחו לשרת אותו.
לאחר מחשבה קצרה הוא החליף את לבושו, בעזרת התליון כמובן, והלך
לכיוון העיר הגדולה, בה יושב שליט הממלכה, קונדור, יש שאומרים
שחציו אדם וחציו רוע טהור, שחושל בו ע"י השטן עצמו, האדם התעלל
בכולם, גזל נשים רבות מבעליהם ואף הכריז מלחמה על כל הממלכות
שסובבות אותו, השאננות הייתה המעלה הכי גרועה שלו. ריפלייס חשב
שהפלתו של מלך זה תהא ראויה לשבח מכיוון שאף נתין שלו לא יהא
עצוב עם נפילתו של קונדור, ריפלייס מיהר לעשות את דרכו אל העיר
ומשם אל טירתו של קונדור.
"אני הוא הנסיך ריפלייס מאנדרנסי, באתי במחווה של שלום אל המלך
הנערץ קונדור", הציג את עצמו ריפלייס.
"ומה הוא רצונך, שוטה?", קונדור מיהר לגנותו כשם שהוא עושה עם
כל אדם שנכנס לחדרו, הוא סימן לשומרים לצאת מהחדר.
ריפלייס התחיל להתקרב אל המלך בצעדים איטיים בעודו אומר, "כמו
שהנך כמובן יודע, מותו של אחד הם חייו של אחר, לפי הספר, אדם
שהורג את מלך רשאי לרשת אותו, אני הגעתי לכאן מכיוון שיש בידי
ידיעות שמישהו רוצה להתנקש בחייך".
"ומי הטיפש שמוכן להתגרות בקונדור הענק?", שאל המלך בצחקוק
קל.
ריפלייס המשיך להתקרב אל המלך, שם את ידו השמאלית על גב
חגורתו, "ובכן, האדם הזה הוא...אני!", ריפלייס הסתער על המלך
עם פגיון אשר היה לו בגב חגורתו, נחוש להפיל את המלך מכיסאו
ולרשת אותו, המלך ניסה להילחם אך לא יכל לכוחו של ריפלייס,
"התליון של סטילר", הדבר האחרון שהמלך הספיק לראות לפני שננעץ
הפגיון דרך בשרו אל ליבו והרגהו.
ריפלייס שלף את הפגיון מגופו של המלך וניגב את הדם ממנו, הוא
לקח את כתרו של המלך ושם אותו על ראשו, הוא יכל להרגיש את הכוח
זורם בעורקיו, את הדבר שרצה יותר מכל, הוא קרא מיד לשומר שעמד
מאחורי הדלת. השומר היה המום לראות את גופתו של מלכו ואת האדם
שלובש את הכתר, "על מה אתה מסתכל, אני הוא מלכך עכשיו, קדימה,
הורה לאסוף את כל הנתינים מול חזית הטירה", ללא ברירה מיהר
השומר לקיים את פקודותיו של מלכו החדש, כעבור זמן קצר יצא
ריפלייס למרפסת הראשית של הטירה אשר משקיפה לכיכר העיר, הוא
ראה את ההמון מסתדר ומחכה לדברי המלך.
"ראו את מלככם בשעתו האחרונה", ריפלייס כרת את ראשו של המלך
והראה אותו להמון, האנשים שתקו בתדהמה, מיהו האדם אשר רצח את
מלכם, "מהיום אני, ריפלייס, אהיה שליטתכם, הנכם תהיו כפופים לי
ורק לי, אל נא תיראו כי אני הוא לא כמו קודמי", אחרי שניות
מספר הקהל התחיל להריע ולצעוק את שמו של המלך החדש.
ריפלייס התיישב בכיסאו, הוא היה המום למידת הכוח שהוא קיבל,
יותר ממה שהוא ציפה, הוא הוציא את התליון מחולצתו ונשק לו, היה
נראה כאילו התליון החזיר לו בחיוך בזוהר חזק אשר כמעט יכל
לסנוור את ריפלייס.

היה נראה שהמלך החדש היה בנוי לתפקיד הזה, כל אויביו הציעו לו
לכרות איתם ברית והציעו לו את טוב ממלכתם בתמורה, התושבים היו
שמחים מתמיד, הממלכה שגשגה.
בערבו של יום אביבי קריר החליט ריפלייס לערוך נשף ומשתה והזמין
את כל ראשי הממלכות אשר כרת איתם ברית, שאר המלכים הביאו את
בניהם ובנותיהם הטובים והטובות שמא אולי ילמדו משהו מהמלך
הצעיר והנערץ. ריפלייס שתק כל הלילה, ישב בכיסא הראשי ולא שתה
דבר, עיניו סקרו את האנשים אך אין אדם אשר תפס את עיניו, אך
נתן מבט חטוף אחרון, עד שלפתע עיניו נלכדו, על היופי הטהור
ביותר שראה איי פעם, היה אפשר לראות את האורה מקיפה אותה,
הייתה זאת יוליאנה, בתו של מלך כטומן, עיניו של ריפלייס נצצו
ממש כמו תליונו, הוא קם מכיסאו והתקרב אליה, הוא קד קידה ונישק
את ידה, "שלום לך יפתי, לא ראיתיך בין האנשים, למה אינך יושבת
בשולחן וסועדת עם אחרים?", היא קדה קידה והודתה לו, "אינני
רעבה". ריפלייס הזמין אותה למעלה וחדרו בתקווה לעורר את רצונה.
אחרי שיחה קצרה התברר לריפלייס שיוליאנה היא מה שהוא חיפש בכל
אישה, חכמה, חן, כוח, היא סיפרה לו על שיעורי הלחימה שהיא עברה
מאז שהייתה קטנה מכיוון שהייתה בתו היחידה של אביה, מלך כטומן.
אחרי כמה כוסיות יין, הדבר שרצה ריפלייס מכל הוא לנשק אותה, אך
משהו עצר בו והקפיא אותו במקומו, יוליאנה זיהתה את רצונו, לקחה
יוזמה ונשקה לו ארוכות. במפתיע פניו של ריפלייס נמוגו כאילו
שלא רצה בדבר, בקור רוח הוא ביקש מיוליאנה ללכת, היא הסתכלה
עליו בדמעות וזיהתה את הצער והיגון שיש בעיניו, דבר שלא רואים
הרבה אצל אנשים כה צעירים.
ריפלייס הסתכל במראה בפנים קודרות בתקווה להבין מה היא בעייתו,
למה אינו חושק הוא באישה כה מתאימה לו, כעבור כמה דקות של
הסתכלות במראה, ההשתקפות החלה להשתנות, פניו כבר לא היו שלו,
אלה היו פנים מרושעות אשר דיברו אליו, "טיפש, מה הוא רצונך
לעשות? להרוס אותנו, אני זה שהבאתי לך את הכול, אני גם יכול
לקחת ממך הכול, אני הוא התליון", ריפלייס ניסה להוריד את
התליון בכוח, אך לא יכל, התליון כמעט ונדבק בבשרו כחלק ממנו,
הוא ניסה להיאבק בעצמו, אך כשל בניסיון ונפל ארצה.
למחרת קם והסתכל במראה, אך הוא לא היה כמו שהוא זכר את עצמו,
פניו נהיו אפורים מעט, שיערו הזהוב איבד את הברק ונהפך ללבן
מעט, דמו שלא שלו זרם בעורקיו, התחושה השתלטה עליו ופקדה
עליו.
ראייתו השתנתה, כל אדם אשר נכנס לחדרו נראה כאויב המנסה לגזול
את כל רכושו. רצונו שלא שלו גבר עליו יותר מאשר אהבתו וחמלתו
לאחרים, חשב הוא שהעולם השתנה והוא נשאר אותו דבר, כאשר הדבר
הוא להיפך. אותם הימים נקראו הימים הנוראים בממלכתו, הוא הכריז
מלחמה על כל ארץ שכרת איתה ברית במחשבה לכבשה, לשעבד את אנשיה
ולקחת את כל רכושה. הוא לא שמע לאנשיו והרחיק אותם ממנו בבוז,
אנשים חיו ברעב כאשר הוא ישב לבד בחדרו וספר את כל שללו מן
הכיבושים.
כל יום ויום הוא הסתכל במראה וראה פנים שמזדקנות יותר מדי מהר,
אך הוא לא יכל לעשות דבר, הוא לא שלט בגופו ורצונותיו לא היו
שלו.

אביר בשריון מרופט נכנס אל חדרו של המלך בפנים קודרות, "מלכי,
צר לי להודיעך, אך כל כפר משפחתך נהרס ונבזז ע"י הברברים
מהצפון, הם שחטו בכולם, משפחתך לא שרדה, צר לי", האביר הרכין
את ראשו בחמלה, אך המלך מיהר להורות לו להרים את ראשו, "אין לי
משפחה ואף פעם לא הייתה לי, רכושי הוא משפחתי, צא מחדרי ".
ככל שהימים עברו הרעב והמגיפות פקדו עוד יותר את האזור, אולם
המלך היה אדיש לרצונותיהם של נתיניו, עיניו בגדו בו, לכם לא
ראה דבר ממה שהתרחש, הוא ראה בעיניו מחזה מדהים של גן עדן עליי
אדמות אשר כולם שלווים בו, התליון פגע בכל חושיו, וגרם לו
לחשוב שהוא עושה הכול כשורה.

ימיו של המלך היו ספורים, יכולתו ללכת נפגעה הוא נזקק למטהו
כדי לנוע, פניו הוא חיוורות ומלאות קמטים, שערו הלבין כבר
וגופו היה חלוש וצנום מאיי פעם. הוא הביט במראה וראה איש צעיר
עומד מולו, "עבודה טובה עשית זקני, אך איני זקוק לך יותר".
התליון נשמט מצווארו של ריפלייס, הוא הרים אותו והסתכל עליו,
הוא ראה פנים חרוטות על התליון - הם היו פניו שלו. הוא התיישב
על כיסאו, והכול חזר אליו, לפתע התחיל להבין את הדברים שהוא
עשה, ריפלייס שמט את התליון על הרצפה והוא נעלם כליל.
ריפלייס מיהר אל חדר ה"שלל" והופתע לדעת שהחדר ריק מדבר פרט
לקורי עכביש. ריפלייס ידע מה עליו לעשות, ריפלייס ביקש לאסוף
את כל את האנשים בכיכר העיר וביקש לדבר אליהם כמשאלתו האחרונה,
ריפלייס פנה אל עבר ההמון והסתכל עליהם דקות ספורות, אלה לא
היו האנשים המכובדים והעשירים שחיו בממלכה הזאת, כולם היו
עניים ומרופטים, רעבים ללחם. "שמעו נא אנשיי, רצוני האחרון הוא
לבקש את סליחתכם, אני הולכתי שולל ע"י עצמי, לא פעלתי כשורה,
מעכשיו כולכם חופשיים, אין אני עוד מלככם, ולא יהיה עוד מלך
אחריי, השלטון הוא שלכם, השלטון הוא של העם", ההמון לא אמר דבר
לכמה דקות, כאשר הגיחו כמה קולות שצעקו את שמו של ריפלייס,
אחרי כמה דקות כל ההמון צעק את שמו של ריפלייס. זהו היה דבר
האחרון שהוא ביקש, הדבר שהוא לא הרגיש זמן כה רב, אהבת אדם אחר
אליו, ריפלייס פנה אל מיטתו בחיוך מלא שלווה.
למרות כל מעשיו ריפלייס קיבל טכס אשכבה שראוי למלך, הוא היה
צעיר במותו, בן שלושים לערך, אבל גופו העיד על המסע הארוך
והתלאות שהוא היה צריך לעבור כדי להגיע לאותה שלווה שהוא יחל
לה.

באשר לתליון, כוחו של ריפלייס היה רב, כעת היה כוחו טמון
בתליון, אשר נעלם לחפש לו את אדונו הבא.