"ריצה מטורפת, זה כל מה שיש לנו" (אדגר ה. הובר)

אני ממשיך לרוץ.
הזיעה הנגרת ממצחי כמובן שלא תעצור בעדי מלהמשיך ולהיות חלק
מהמרוץ המטורף הזה, חסר כל הגבולות וההגיון הרציונלי.
אבל המירוץ הזה חייב היה להמשך וחייב להמשך גם עכשיו. וחייבים
לכתוב עליו בכל העיתונים, ולפרסם אותו בכל ערוצי התקשורת. על
המירוץ הזה היו צריכים ועדין להכתב ספרי היסטוריה. להעביר אותו
מאב לבן. המירוץ הזה, הוא בעצם הדבר הכי חשוב שיש לכם בחיים,
אנשים. תקלטו את זה.
איך אני התחלתי לרוץ? כמו כולם. גם אני נולדתי לתוך זה, לומד
אט אט את כללי המשחק ורץ לפיהם. כולם לומדים לרוץ בסופו של
דבר. תמיד יש תקופות קשות, בהן השופט מנסה לגרום לך להכשל.
פתאום שוכחים לחכות דווקא לך עם המים, ופתאום מישהו גונב לך את
המגבת ואתה מזיע כמו מטורף. במקרים ממש קיצוניים, על כולם
מסביבך יורד גשם, אבל עליך יש רק שמש וחם, ואתה כמעט ומפסיק.
ויש כאלה שבאמת מפסיקים. הם אובדים בדרך. או מתחבאים בסמטה של
עיירת רפאים זו או אחרת, או אומרים שהם לא מרגישים טוב ולוקחים
המון כימיקלים כאילו בשביל לשפר את המצב וכו'.
בסך הכל, מי שרוצה לגמור עם זה מהר - יכול. זה לא קשה. לפי
דעתי צריך פשוט ללמוד לחיות עם זה. זה נורא כיף, הריצה
האינסופית הזו אחרי מטרה שאתה יודע שאף פעם לא תושג, אבל נהנים
מהדרך. מי שרוצה להנות כמובן. מסתכלים על הנוף, נהנים מהחברה,
ו... לא תמיד רוצים להגיע לקו הסיום. הרוב לא. כי אחרי שאתה
מסיים לרוץ, אין לך יותר מה לעשות. בעולם כזה, שבו הריצה היא
המשחק הכי חשוב שלומדים, למי שאין כושר ובוחר להגיע לקו הסיום,
נגמרים האתגרים. אז הוא כמובן נזכר להצטער ומתמלא רגשות
פסטורליה מעורבים ביאוש ומבקש להמשיך ולרוץ. לרוב לא נותנים,
אבל יש כאלה שיודעים, איך לומר לשחד את השופט.
כי רק שמגיעים לקו הסיום, לומדים כמה המירוץ הזה - יקר.