השמיים האפורים עם ענני הגומי הקשים, העיבו על נפשו. בדרך כלל
אהב מזג אוויר כזה, כשלא יורד גשם אבל מן חושך מכסה את הפלנטה
המבויישת, הנחבאת בצל העננים. אך היום העננים הללו העיקו עליו.
כאילו חנקו אותו. הוא הרגיש כבול בין קירות ענקיים שאין
ביכולתו לברוח מהם. והוא ניסה. הוא כל כך ניסה לברוח. עזב את
ביתו באמצע היום, ארז תיק ולא השאיר פתק כי לא היה בטוח שיש מי
שיתגעגע. לקח עימו את הסלולרי ונסע עם השברולט היקרה לנגב. הוא
לא ידע מדוע הוא נוסע. הוא פשוט הרגיש צורך. בדרך כלל היה בן
אדם שקול, שחשב על כל צעד וצעד עשר פעמים לפני הביצוע ואילו
היום - רק חש שמשהו חונק אותו, וכבר ברח. ועוד לנגב. מה לעזאזל
הוא ימצא שם?! רק חול. חול שמסמל את ההתחברות עם האדמה הטפלה.
התחברות עם העיניים החומות שהביטו בו תמיד. לצפון לא יסע שהרי
הרגיש שם כנזכר בכל המלחמות. לים אין פואנטה והרקיע השביעי
רחוק מידי... לכן נסע לנגב.
סוף סוף עבר את הערים והגיע לחולות. עדיין אותו מזג אוויר
חונק. היה זה מחזה בין מרהיב למבדר שהרי הוא באופן לגמרי לא
שקול נוסע באמצע היום לנגב ועוד בגלל מזג אוויר. הגבהות
הזהובות כמעט השתקפו בשמיים האפורים ובעננים שאיימו כל רגע
במטח של דמעות. הכוכבים החלו אט אט להופיע, אומנם לא היה
מאוחר, אבל חורף, אתם יודעים. הוא נעצר בשולי הכביש הריק, יצא
ממכוניתו ו...בכה. הוא הסתכל סביב, על היושר של הקרקע וברקע,
הגבהות הללו. בהתחלה כלל לא הרגיש כי הוא בוכה אבל רק כשהחל
לרעוד הבין שזה לא מקור. הוא נפל על הקרקע ואחז בחול, מקווה
שזה האחרון יחזיק אותו בלי לשמוט. הוא בכה כמו ילד קטן, שוכב
על החול, על האדמה והעיניים החומות שלה שהמשיכו להביט בו בצער
כל אותה עת. העיניים שבכו בשבילו. |