המורה שלי אמרה לי לנסות לכתוב בסגנון אתגר קרת, פשוט לקחת
נושא שאני אוהבת ולכתוב עליו בסגנון הזה. היא אמרה לי שזה
יעזור לי להתמודד עם כל מיני דברים. אני לא יודעת עם היא צדקה,
אבל מצד שני תמיד אמרתי שהיא לא הייתה מורה ריאליסטית
במיוחד.

אבא קנה לי משחק מחשב חדש. משחק שצריך להרוג בו ערבים. אבא
אומר שכדאי שאני אתאמן לצבא ובסוף אהיה מג"בניק כמו שהוא היה
כי זה הכי טוב. אבא רוצה שאני אשחק במשחק כמה שיותר אבל אני לא
רוצה כי הוא מגעיל אותי. יש בו הרבה דם וראשים שמתפוצצים. גם
הרבה צרחות של כאב שנשמעות די אמיתיות אבל אבא אומר שאני בכלל
לא יודע מה זה צרחות כאב אמיתיות ושערבים לא באמת צורחים. הם
עושים את עצמם כאילו כואב להם בשביל לעבוד על החיילים שלנו
שירחמו עליהם ושלא יהרגו אותם באמת. אבא אומר שהערבים בכלל לא
בני אדם. בכל זאת, אותי המשחק עדיין קצת הגעיל אז אבא דבר עם
דוד ברוך שיבוא אלינו ויעזור לי כי דוד ברוך הרג איזה 40 ערבים
סתם, באמצע תפילה או משהו. יש גם רחוב על שמו. בגלל שאנחנו
גרים בקומה האחרונה של הבניין שלנו (קומה 666) ולדוד ברוך קשה
לטפס כי אין מעלית, דוד ברוך אמר לאבא שיביא אותי לבית שלו כי
הוא גר בקומה שניה בסך הכל. אבא צעק עליו שהוא עצלן ושבכלל
הילד (אני) יכול כבר ללכת לבד ברגל בלי שיביאו אותו. אבא אמר
לי ללכת כבר ושאם אני אפגוש ערבי הוא מקווה שאני אדע מה לעשות.
אמא נתנה לי שקית עם ציור של מיקי מאוס צלוב, שמה לי בפנים
אולר, סנדויץ' ואת משחק המחשב שאבא לא הפסיק לצעוק שלא תשכח.
הבית של דוד ברוך לא כזה רחוק. הולכים ישר כשיוצאים מהבנין
שלנו, אז שמאלה ברחוב הגיהנום, פניה חדה לרחוב הנביאים, שוב
פניה לרחוב ברוך גולדשטיין ושם דוד ברוך גר. את רחוב הגיהנום
אני לא אוהב כי תמיד יש שם מלא הומלסים ואנשים שיורקים באוויר
ליחות וצוחקים עלי ואז משתחווים. אבא גדל ברחוב הזה והוא אומר
שהם דווקא אנשים שעשויים מחומר גוטה - גוטה. אני לא יודע מה זה
אנשים שעשויים מחומר גוטה - גוטה אבל כנראה זה חומר טוב. אחרי
שעברתי בזהירות את הרחוב הזה, והגעתי לרחוב הנביאים (אותו אני
ממש אוהב), ראיתי את הפיות שגרות שם. זה היה ממש כיף. הן
מתעופפות באוויר ועושות סלטות. לפעמים הם גם לוקחות אותך באויר
למקום שאתה רוצה. אבא קורא להן זבובים מעצבנים ויורה בהן הרבה
פעמים. אם הן נראות טוב, אבא ודוד ברוך לוקחים אותן לאיזה חדר
סגור באחת הדירות ולפני שהם נועלים את הדלת, הם אומרים לי שהם
הולכים להביא להן מתנה. אני לא מבין למה אבא אף פעם לא נותן לי
מתנות שלוקחות לו שעה. כשהגעתי סוף סוף לרחוב הנביאים פגשתי
זקן אחד שאמר לי שלום. זה לא נראה מוזר כי תמיד ברחוב הזה
אומרים שלום ובוקר טוב אבל הוא הסתכל עלי במבט עצוב והיו לו גם
בגדים קרועים ואף אחד לא נראה ככה ברחוב הנביאים. הוא גם נראה
לי נורא מוכר. היו לו עיניים כחולות טובות ושיער ארוך לבן. גם
קעקוע שאמר "sometimes we are destined to fight". שאלתי אותו
מי הוא והוא אמר לי שקוראים לו אלוהים ושהוא גר בתוך פח זבל
ברחוב הנביאים כי לאף אחד כבר לא אכפת ממנו. שאלתי אותו מאיפה
הוא מוכר לי. הוא לא ענה. רק אמר לי "בוא, ישמעאל, צריך לתקן
את מה שאבא שלך, השטן, התחיל."