שמוליק היה קם בשתיים עשרה בצהריים, שותה קפה עם סיגריה ומעלעל
בעיתון. אחר כך היה נמרח מול הטלוויזיה או סתם על המיטה
וחושב.
הוא היה מביט בקיר כמו הלום עשן של סיגריות ואז מפליט כמו מתוך
מחשבה עמוקה: "מה בכלל הטעם לחיים האלה? הרי אנחנו לא עושים
כלום"
ואז היה מוריד את ראשו וממשיך לא לעשות כלום.
לפעמים היה יושב עם החברים מהתיכון בפאבים או בתי קפה. לפעמים
יצא לו לחזות בשמחתם מדברים טובים שקרו להם-אחד התחתן, אחר עלה
בדרגה בצבא, אחר קיבל קידום בעבודה ועוד דברים מסוג זה.
אבל הוא רק המשיך לשבת בדירת החדר שלו בשנקין ולחשוב על כמה
סתמיים הריגושים הקטנים של החיים שחולפים תוך זמן קצר מידי.
הוא ראה איך החיים שלו חולפים בלי לעשות כלום,גם אמו ראתה את
זה וזה כאב לה-היא הייתה אומרת לו-"שמוליק דברים לא סתם קורים
מעצמם. אם אתה לא תעשה כלום אז לא יקרה לך שום דבר מעניין
בחיים. תיסע לחו"ל,תמצא אשה,תתחתן. אבל אל תמשיך לשבת ככה
בבטלה גמורה."
מאז ששמוליק השתחרר מהצבא הוא לא עשה שום דבר. לפעמים היה עובד
בעבודות מזדמנות.
אבל לא היה לו יותר מידי כסף. הוא התייחס לחיים באדישות, מצד
אחד לא היה לו אכפת שייגמרו בכל רגע, ומצד שני שיווע למשהו
שיקרה לו, משהו שיושיע אותו ממעגל הריקנות בו היה לכוד.
הוא רצה לפגוש בחורה או למצוא עבודה. ליסוע לחו"ל או לקנות
מכונית.
אבל לא היה לא הכח לשום דבר. הוא ישב בבית וחיכה שיקרה לו משהו
כבדרך נס, מבלי שיצטרך לעשות כלום.
וזה לא קרה. הוא חשב על הדרך הקלה, סמים. אבל בהיותו ריאליסטי
ידע שיסתבך בחובות קשים ולא יהיה בכוחו לממן חוויות כאלה.
הוא היה משועמם עד מוות, ולא מצא שום משמעות בחייו.
בסוף הוא החליט להתחיל מחדש, לחפש את המשמעות, כדי שיהיה לו
סוף שמח, שלא ימשיך בחיים חסרי תכלית.
הוא מצא משמעות לחיים שלו.
היום אפשר למצוא את שמוליק בישיבת "אל המעיין" בירושליים, אבל
ספק אם יהיה אפשר לזהות אותו עם הזקן והשטריימל.