"כי בתחבולות תעשה לך מלחמה"
"חיים ומוות ביד הלשון"

אלו הם קצת ממטבעות הלשון שעליהן גדלנו.

בצעירותי הייתי תולעת ספרים, עיתונים, פריק של חדשות, החל מאלה
שלאחר התעמלות הבקר של בן-חנן ועד לאצבע שליוותה את פסוקו
לישון.
ספר הספריה היה נבלע בדרכי חזרה מההחלפה.
עיתון 'דבר' שהיה מונח לפתח ביתנו ומוספו 'דבר לילדים' בכיכובו
של רוני קרחוני עבר תחת עיני הבוחנות, ממדור חיפוש קרובים וכלה
בהודעות האפטרופוס הכללי.

ומה שנזרע גם החל נובט.
תחילה בחמשיר קצרצר, אחר חריזה קלה וכלה בסונטות.

עולם האינטרנט הביא עימו את הפתיחות והחפש. תחת מסווה
הוירטואליות הפכתי אינסטנט טייס, רופא עורך דין או כלכלן.
סטארטפיסט מיליונר, בעל מניות בדוט קום,
איש העולם.

חביב עלי במיוחד היה עולם הצ'טים. ירחמיאל דוד ומשה יכלו היו
להתייבש ללא מענה או פנייה. אני כצייד מנוסה, אחר סקירת הגיזרה
הייתי מעניק לעצמי ניק שריחו ריח המושק, אשר הביא אלי את
הגולשות אחת לאחת.

הייתי מתעתע בן במילים כאשף על מכונות מזל. הייתי כל מה שהן
חלמו ומעבר.
והן, חגו סביבו, הריחו, נשכו וטעמו בפיתיון, אך הוא נותר מחובר
לפח.

הוירטואליות הקנתה לי את החסן לעשות בן כאוות נפשי. סרבתי
לפגישות, דחיתי הצעות. צריך לעשות מחקר מה גורמת הדחייה לטרף
שמדמה עצמו לטורף ולא לנטרף.

עד שיום אחד חרגתי מהמסגרת שהטלתי על עצמי ונעתרתי לפגישה.
קשה לי לשים את האצבע מה גרם לי לחרוג ממנהגי, אבל היה בה משהו
אחר, שונה, מפתה, מוזר, מלהיב.

שפה עשירה היתה לה. אשת עולם, מסודרת כלכלית וחייה המשפחתיים
על מי מנוחות מתנהלים. אפילו נימת קולה השרתה בי נינוחות.

זה החל בחילופי מילים, המשיך בחידודין, משחקי לשון נופל על
לשון וכפל לשון.
גלשנו לפילוסופייה, דארווין, פרוייד, אמונה ודת, והמשכנו
באומנות הדיפלומטיה של לאמר על עצמנו הכל ולא לאמר כלום.

"בא ניפגש, לקפה" זרקה כלאחר פה. "בסדר" עניתי מהשרוול מבלי
שהבחנתי במלכודת הנפרשת לרגלי.
פעמוני האזעקה לא צלצלו, הקוז'אק לא הבהב, נרדמתי בשמירה.

קבענו במקום שקט, בחצי הדרך שבין ביתנו. מקום קטן ששמו עובר
מפה לאזן.
מקינטה על הדלפק, מאחור קופסאות פולים קלויים, מספר שולחנות
לשניים וגראהם נאש מתנגן ברקע.

הגעתי לפניה. אני תמיד נוהג כך, להיות ראשון. לתפוס מקום
אסטרטגי, רצוי פינתי,  שממנו ניתן להבחין בכל נכנסת ונכנס.

היא דייקה. מכונית סובארו לבנה גלשה לחנייה כשסמל של חברת
הייטק מוצמד לכנפה. השמשות הכהות הפריעו לי לחקור את דמותה.
היא יצאה במהירות כשמבטה סוקר את המכוניות בחנייה וטופפה לעבר
הכניסה.
בכניסה היא עצרה, נותנת לעיניה להסכין עם התאורה העמומה. קמתי
לעומתה והיא בצעד נמרץ סגרה את המרחק ביננו.

הושטתי כלפיה את זרועותי כדרך שמכירים עושים בפוגשם ידידים
משכבר והיטתי ראשי לנשוק לה ברכת שלום. לשנייה היא נרתעה ואחר
נעתרה. ריח שערה עלה באפי עטוף במארינה דה בורבון.

"היי" פלטתי לעברה, "היי" נענתי מצידה.
"מה תרצי לשתות? משהו חם, קר?", "בירה" היא השיבה לי. "בירה?"
החרתי אחריה, "כן, מה הפליאה?" הביטה לכיווני וחיוך פשט בפניה.

"זה לא מה שהיית רוצה, לשכר אותי?" קרצה לעברי.
בלעתי את רוקי תוך נבוכות. אני לא מורגל בחיים שלא מאחרי הצג.
"לא, אני רוצה אותך פיכחת כשתקבלי את ההחלטה" העזתי לעומתה
והחיוך עבר אלי.
"אם כך אשתה אייס קפה"
"פעמיים אייס" קראתי לעבר הבר.

ישבנו דוממים סוקרים וסורקים האחד את השנייה כשמאים האומדים את
ערך הטובין, ויותר, את המחיר שניתן לקבל תמורתו.
עיסקה לא רעה כלל וכלל סיכמתי לעצמי. שפת גופה שידרה הערכת
מחיר זהה.

ליהטטנו במילים משך שעתיים. "הרב" ברבא-אבא היה מוציא יופי של
מערכון.

ולמרות החופשיות באה המבוכה, מה הלאה? איך מציעים לה "חתונה"
בפגישה הראשונה?
וזאת מבלי שתיעלב, "כי היא הרי לא כזאת".

מודה, בפנטומימה אני חלש. שילחתי בה מבט של פודל לאחר גזיזה,
והיא עדיין ראתה בי את האיש שמאחרי הצג. המאצ'ו, החזק, זה
שיכול לקפד ראש באיבחה אחת.

רציתי לצעוק, "ההוא זה לא אני", "ההוא... טייס, נווט, מנתח לב
ואילו אני... פקיד שומה בעירייה". רציתי, אבל זה לא יצא.

לבסוף פלטתי משהו מגומגם בנסח.. "אני עובד.. בעירייה".
בתחילה היא לא שמעה, ואולי כן,  אחר כך שאלה "סליחה, אמרת
עירייה?".
"כן", עניתי בדחילו, נועץ מבטי בנקודה עלומה, מנסה לקבור עצמי
במושב.

היא העיפה מבט בשעונה וכנשוכת נחש קפצה ופלטה, "אויש, יש לי
להוציא את הילד מהגן.... נתראה בערב בצ'ט.... תודה" ויצאה.

נותרתי לשבת עם כולם, עם הטייס, הנווט, המנתח ופקיד השומה.

"סלוטה", ברכתי את כולם, מניף את הכוס הריקה, כנפרד,
יודע שאת מרביתם כבר לא אראה לעולם.

איש המספרים שמגלגל לו מילים.


צאר