כשכתבתי את הסיפור הזה, לא ממש הבנתי מה אני כותבת ואיך פתאום
המילים האלו יצאו לי. כשעידן קרא את זה הוא אמר "שני, זה ברור
הרי. את כתבת על ההלוויה שלך"

את היית היחידה. היחידה מיני רבים.
שוכבת לך שם, בכיף. עם ידיעה שמעכשיו אין יותר מיסים, וצרות,
ובעלים שעוזבים, וילדים קטנים, ועבודות קטנות. אין יותר מראה
שמראה לך מה את באמת, ושום סטיגמה שמחייבת אותך לחיות לפיה.
אין. אין יותר שנאה, וגזענות, ובצע, ורוע. מעכשיו - רק שלווה.
השכיבה הזו, סוף סוף שינה. ואת שוכבת וכולם מסביבך מתפרקים
לחתיכות קטנות. ואת יודעת שעוד מעט גם את תשמשי אוכל לכמה
נמלים וחרקים שיפיצו אותך ברחבי הפלאנטה. ולא אכפת לך שהם
יאכלו אותך ויפרקו אותך לפיסות שפעם היו חיות. "שיפרקו" את
אומרת. מודעת לעובדה שאת עוד מעט תדשני אדמות ותצמיחי פרחים,
ואולי, אם יהיה לך מזל, גם תחלחלי למי תהום ותהווי נוזל חיים
גם להם. ואת באמצע. מתחת לכלם אבל גם לא בדיוק למטה.
והחום הנעים הזה שמחסה אותך. יותר טוב מכל חוויה שאי פעם היתה
לך. כי החוויות שלך תמיד מלוות ברגשות עצב עמוקים. וההרגשה
הזו, פשוט שקט. ולמרות שתמיד אמרת לעצמך ש"לא תמיד צריך להיות
עצוב", זה לא עוזר.
את לא זוכרת איך זה קרה, או מה בדיוק היה. את לא זוכרת את חייך
בכלל. את רק זוכרת אותו. את הילד שעומד עכשיו מעליך ובוכה. ספק
רוכן ספק נופל על הצלב שניצב כמו פרח - אבן מעל ראשך. והדבר
היחיד שמתנגן לך זה השיר ששרת פעם, באותו מחנה קיץ ב- 1999.
לפני הרבה שנים. אותו מחנה בארה"ב שנועד בעצם להביא שלום במזרח
התיכון. ואת שומעת את השיר הזה שלא ממש עוזב אותך. עם המילים
האלה שאת כל כך מאמינה בהן.

"Destined to fight,

Is it written in stone?

Brothers united,

Or the death tolls increase.

Either we share,

Or we buried in stone!

Each person must dare,

To step forward and make the peace."

ועברו כבר כמה עשרות שנים מאז ואת עדיין זוכרת את השיר. ועדיין
הילד מעליך מזמזם אותו בשעה שהוא מתחיל לבכות בצורה קצת מוגזמת
לדעתך. על מה הוא כל כך מצטער? ואת יודעת שזה לא בדיוק ילד אלא
מדינה שלמה שהיא בעצם סמל. ואולי את בעצם זוכרת את חייך אבל
רוצה לשכוח. ולמה? הרי היית עמוד תווך רציני בתהליך שכל כך
האמנת בו. תהליך שלום שפעלת בשבילו כל כך הרבה בחייך. אבל מה
יצא מזה? את הרי כבר לא שם. וכבר אין יותר מיסים, וצרות,
ובעלים שעוזבים כי "את כריזמטית מידי", וילדים קטנים שהולכים
לשדה קרב ולא חוזרים, ועבודות גדולות. אולי גדולות מידי. אין
יותר מראה שמראה לך מה את באמת, ושום סטיגמה שמחייבת אותך
לחיות לפיה. אין. אין יותר חורים בלב, ואין יותר חלומות,
ופרחים, ועצים, ומים, ו... "חיים" את לוחשת. והיום ראש השנה
היהודי. משהו שאמור כביכול להיות טהור ולמרות שאת נוצריה זה
עדיין אומר לך משהו. משום מה תמיד נמשכת לדתות אחרות. בשלך אף
פעם לא התעמקת. ההתחלה החדשה שלך לפי הדת היהודית מתחילה היום.
ולמרות שאת כל כך מאוכזבת מהכל, אולי בעצם כן היה ועדיין אכפת
לך. ואולי, אולי לא שפטנו אותך נכון. ו.. עכשיו זה כבר די בטוח
שאת היית היחידה. היחידה מיני רבים.
סליחה.