הנסיכה קרבה את פניה לפניו של הנסיך ונשקה לו בעדינות.
על המיטה היו פזורים ניירות רבים, מעוטרים זהב ושושנים, מלאים
במילים קסומות. הנסיך חפן את שיערה האדמוני של הנסיכה בשתי
כפותיו ושאף ממנו מלוא הריאה. שיערה נזל מתוך כפות ידיו, והוא
התמסר לכתם הסומק הורוד על לחייה כמו אדם מיואש המתמסר למוות.
כמה שנא אותה באותו הרגע! לרגע דימה אותה במוחו למכשפה, אשר
עטתה עליו יריעת קטיפה שחורה והוא אינו יכול להשתחרר ממנה.
אסירים הם בני האדם בתשוקתם שלהם.
הנסיכה חשה בקווצת שיער בהירה מרפרפת בעדנה מלכותית על מצחה,
מפטירה חיוך חמצמץ לעברו של הנסיך.
שושנה נושקת לשושנה.

בלילה השלישי היא מתה.
הנסיך הביט בה בשעה שנטלו את גופתה מן המיטה. שיערה האדמוני
נראה כעת חיוור, חסר חיים, כמו שיערה של בובה. הסומק שכה אהב
נעלם מלחייה ונדמה שהיה מרחף באוויר ומכביד על הנשימה. העליצות
שבשמלת הארגמן שלה נותרה מונחת על הכיסא שלצד המיטה.
משהרימו אותה, נשמטו מספר דפים מן הקצה השני של המיטה. כל
הדפים הפזורים נותרו דוממים, והמילים נמחקו מעליהם. כל מה
שנותר עליהם כעת היא מסגרת זהב ושושנים.
הנסיך התהלך בכבדות בין החדרים, פותח וסוגר דלתות, כמחפש דבר
מה שאבד לו. הבית היפה, רחב הידיים, שנראה בעיניו עד לפני זמן
קצר כאינסופי, נראה כעת אפלולי וריק. נדמה היה שהתקרה נשמטת
מטה אט-אט. הוא הוסיף מהלך במסדרונות, התקרה נשמטת והוא אינו
מוצא את שחיפש.
כאשר חזר לחדרה נטל דף אחד מן המיטה והחל רושם לה מכתב.
באותיות קטנטנות, בכתב ידו המסתלסל, המסוגנן, מילא את הדף
במילים רבות משהיה מסוגל להכיל. השורות היו מכווצות, ארוכות,
נמשכות נצח אך מסתיימות מהר מדי, כמו הנשיקות שפעם ידע.
הפיכחות והשיכרון התערבלו בחזהו והלמו הלמות קטיפה רכות בליבו.
הוא כתב במסירות כזאת, שאגלי זיעה החלו מעטרים את מצחו. הדף
קטן מלהכיל. המילים החלו נושרות מן הדף, נופלות על המיטה, עד
שזו הייתה מכוסה כולה אותיות-אותיות.

הנסיך ירד אל שפת הנהר. הוא התכופף אל המים, מלטף אותם בעדינות
בקצות אצבעותיו, מתפעל בליבו מן החמימות המתוקה שהציפה אותו.
הוא הניח את המכתב על המים, וזה צף לפניו רגעים מספר, בדומה
לזכרונה של נסיכתו האהובה, לפני שהחל מתרחק ממנו עם הזרם.
האותיות השחורות, החרוטות בקפידה על הנייר זרמו ממנו במורד
הזרם, בולטות מבעד לנייר המשי, בדומה לורידיה של הנסיכה שבלטו
מעל עורה הדק בעת שנטלו אותה מן המיטה. אך היא לא הייתה מקיזה
דם ואילו נדמה היה שהמכתב ממלא את מי הנהר בדם דיו שחור. הדיו
זרם מן הדף עד שלא נותרה כתובה אף לא מילה אחת. הכל נעלם כאילו
מעולם לא נכתב.
רק מילה אחת ויחידה נותרה חרוטה על גבי הנייר באותיות עבות
ופתלתלות, כאילו מבקשות לקום מעל פני הנייר ולהתעורר לחיים.
היא צפה באיטיות על גבי המים, עד שזרמי הנהר הכניעו אותה והיא
שקעה בכבדות לקרקעית:

LIBERTA