מחזה רומנטי.

נפשות:
גופה

הרצון
פלינדרה
יאסו - אביו של הרצון
פולי - אביה של פלינדרה

שוטר
אינדיאני

מערכה ראשונה:
(במה ריקה לחלוטין. מאחורה, מסך ירוק שמנסה לתת אווירה של
גינה. התאורה יוצרת תחושה של לילה)
(לבמה נכנס אדם בלתי מזוהה. הוא הולך בניחותא. הוא לבוש
במלבושים המאפיינים את המעמד הבינוני-עליון - מעין חליפת-ערב
צנועה. כשהאדם מגיע למרכז הבמה, הוא מתמוטט, ומגבעתו נופלת
מראשו. מעתה יכונה 'גופה')
(הרצון נכנס לבמה. אף הוא לבוש כאיש המעמד הבינוני-עליון. הוא
ממלמל לעצמו דברי-מה ונראה שקוע למדיי במחשבות. הוא אינו מבחין
בגופה עד שהוא נתקל בה.)
הרצון: מה בשם האלוקים?
(פלינדרה נכנסת עתה גם היא. היא לבושה בלבוש מהודר, אך לא
חושפני. כמו הרצון, היא נראית שקועה בדבר-מה ואף היא ממלמלת
לעצמה. הרצון שקוע מדי בגופה מכדי לשים לב אליה, והיא מתנגשת
בו.)
הרצון: (מבויש, שוכח מהגופה) שלום, פלינדרה.
פלינדרה: (מרצינה פניה) שלום, הרצון. מה אתה עושה כאן?
הרצון: אהם... שום דבר, רק יצאתי לטיול לילי. ואת?
פלינדרה: אני? אני הרגשתי צורך עז לצאת לאוויר הצח שכל-כך חסר
לי בבית.
(שתיקה)
פלינדרה: אם כן, אמשיך בהליכתי. (מתחילה ללכת)
הרצון: (זועק) חכי! (תופס את ידה)
פלינדרה: (כובשת חיוך) כן?
הרצון: פלינדרה, רציתי לדבר איתך על משהו...
פלינדרה: דבר.
הרצון: פלינדרה, מה שבעצם רציתי לומר לך זה שאני...
פלינדרה: (קולטת לפתע את הגופה - קוטעת את הרצון) מה זה?
הרצון: (נזכר בגופה לפתע) אוי! שכחתי מזה לגמרי!
פלינדרה: (בגועל מאוכזב) איזה מין אדם קר רגשות ואכזר יראה
גופה וישכח מקיומה? או שמא... (קולטת דבר-מה) רוצח!!!
(פלינדרה מתחילה לרוץ מסביב לגופה ולצרוח 'רוצח!!! רוצח!!!'
והרצון רודף אחריה וסותם את פיה)
הרצון: אני נשבע לך שאין לי שום קשר למותו של אדם זה. (משחרר
את פיה של פלינדרה שנרגעת מעט)
פלינדרה: (זועמת) אז מה פתאום עמדת פה ודיברת איתי כמו קלוץ
כאשר ידעת שלרגלייך נחה גופתו של אדם???
הרצון: אינני יכול להסביר זאת, פלינדרה, אלא בכך שאומר כי בכל
פעם בה אני מרגיש את נוכחותך.... כל מוחי מוקדש אך ורק לסוג
אחד של מחשבות...
פלינדרה: (בזלזול) מחשבות מלוכלכות אני מניחה...
הרצון: (נפגע מעט) לא ולא! לא מחשבות מגונות ומלוכלכות כי אם
מחשבות אהבה טהורות.
פלינדרה: (מוקסמת) אהבה? כלפיי? אבל הרי... (פניה מחווירות
לפתע) לעזאזל! אני שומעת צעדים מתקרבים! איך אותו אדם יגיב אם
הוא ימצא את שנינו ליד הגופה הזרה הזאת? רק רע ייצא מכל
העניין!
הרצון: חייבים למצוא דרך לכסות את הגופה. אבל עם מה???
(פלינדרה שולפת מתוך כיסה מטפחת)
הרצון: פלינדרה, לא שאני רוצה לזלזל בך, חס וחלילה, אבל איך
אפשר לכסות גופה שלמה עם מטפחת זעירה?
פלינדרה: (עם חיוך מתגרה) אל תפקפק ביכולתיהן של בנות אצולה.
(פלינדרה מותחת את המטפחת עד כי היא נהפכת לבד ארוך המסוגל
לכסות את כל הגופה)
(בדיוק בשניה שבה מסיימים השניים לכסות את הגופה, נכנס השוטר.
הנ"ל לבוש במדים מכובדים וסמכותיים שמבהירים לכל כי אין זה סתם
שוטר שרלטן כי אם רב-פקד או רב-ניצב או דבר-מה בסגנון)
שוטר: על מה כל המהומה?
הרצון: (מנסה להצחיק) על לא מאומה.
(השוטר מביט בהרצון במבט חשדני וסוקר את המקום - וגם את גופה
של פלינדרה - עד אשר נתקל בגופה המכוסה)
הרצון: (מהסס) זה... אהם...
פלינדרה: (משתלטת) זה הפיקניק שאהובי ואני עמדנו לערוך. תרצה
להצטרף?
שוטר: יש לי דברים חשובים יותר לעשות מלשבת עם אזרחים פשוטים
ולשוחח על המצב בחברות הבורסה והקוסמטיקה. אבל תגידו לי, האם
שמעתם בסביבה צעקות?
הרצון: צעקות...? לא... למה...
פלינדרה: (משתלטת שוב) למעשה, אדוני השוטר, כן. זו הייתי אני
שצעקתי. הרצון החמוד שלי דיגדג אותי בכף רגלי היחפה ולא יכולתי
שלא לפלוט כמה אנקות חטופות.
שוטר: (בביקורתיות) אני חושב שבשעות מאוחרות כאלו, מין הראוי
לשמור על טיפה של כבוד אל הישנים.
הרצון: אתה צודק אדוני. נשתדל להיות בשקט מעתה.
שוטר: (סוקר שוב את גופה של פלינדרה במבט מלוכלך) לילה טוב
שיהיה לכם.
הרצון: (עוצר את כעסו על הפגיעה בכבודה של אהובתו) ליל
מנוחות.
(השוטר יוצא מהבמה)
פלינדרה: האדם הנורא הזה! חשבתי שלעולם לא יעזוב!
הרצון: הכל בסדר עכשיו. הוא כבר לא יחזור לכאן, כל עוד נהיה
בשקט.
פלינדרה: הרצון, יש לי התוודות.
הרצון: כן, פלינדרה?
פלינדרה: (מהססת) גם אני...
הרצון: כן?
פלינדרה: גם אני חשה כלפייך אילו שהן... רגשות.
הרצון: (מקנטר) רגשות?
פלינדרה: הו! למה אתה מענה אותי ככה? אני אוהבת אותך הרצון!
אני אהבתי אותך מאז אותו ליל כל הקדושים הקסום, שבו ישבנו
ושוחחנו שעות. כבר אז הבנתי שאתה לא כמו כל שאר הגברים. כי
אתה... איך אנסח זאת... מיוחד. אוי, הרצון שלי. לו רק האבות
שלנו היו מסתדרים, ולא שונאים... כי אז היינו יכולים להיות
ביחד.
(שתיקה)
(הרצון מתקרב למרחק מאוד אינטימי לפלינדרה, ומלטף את פניה)
הרצון: פלינדרה... כרגע אבא שלך ואבא שלי - שניהם לא כאן.
ואילו אני ואת - כן.
פלינדרה: הו, הרצון. לו זה רק היה פשוט כל-כך.
הרצון: אבל זה כן פשוט כל-כך פלינדרה! זה כן!
(לפני שפלינדרה מספיקה לענות, הרצון מנשקה. תחילה היא מתנגדת,
אבל לבסוף היא משתחררת והשניים פוצחים במעשה שכולו תשוקה
ואהבה. הם נשכבים על הגופה כשהיא משמשת להם כמזרון. האור מחשיך
לאט-לאט, עד אשר שורר חושך מוחלט שלא מאפשר לראות דבר)


מערכה שניה:
(האור חוזר לאט-לאט ואנו מוצאים את הרצון ופלינדרה שוכבים זה
לצד זו, כשעל גופם רק בגדים תחתונים. הכיסוי שכיסה לפני-כן את
הגופה, מכסה עתה את גופם העירום-חלקית. הרצון משחק בשערה של
פלינדרה והשניים מדברים)
פלינדרה: מה עכשיו?
הרצון: למה את מתכוונת?
פלינדרה: מה אנחנו עושים עכשיו?
הרצון: (חושב קצת, ואז מכריז בהחלטיות) בשעת צהריים, לאחר שנלך
כל אחד לביתו, נפגיש את שתי האבות שלנו ונכריז על אהבתנו
המשותפת.
פלינדרה: ומה אם יסרבו להכיר בה?
הרצון: אם יסרבו להכיר באהבתנו, נסרב להכיר בהורות שלהם עלינו,
ונברח יחד למקום כלשהו בעולם. סמכי עליי, לא חסרים בעולם
מקומות אליהם זוג אוהבים-אסורים כמותנו יכולים לברוח.
פלינדרה: ומה עם... (מרמזת עם ראשה אחורה) הגופה?
הרצון: את הגופה נזרוק אל הנהר. בין כה אין לנו קשר אל מותו של
אדם זה, אז מדוע שנסתבך בגללו סתם כך?
פלינדרה: (מהורהרת) אני מניחה...
(השניים לפתע שומעים קול)
הרצון: זהו אבי! מהר! בואי נתחבא מתחת לכיסוי!
(הרצון ופלינדרה לוקחים את המטפחת המתוחה והשניים מכסים עצמם
בה, כשהם נשכבים זה על זו)
(לתוך הבמה מגיח יאסו, אביו של הרצון, לבוש כבן אצולה. הוא
קורא בשמו של בנו, ולא שם לב לגופה עד אשר הוא נתקל בה)
יאסו: מה בשם האלוקים?
(עתה נכנס לבמה פולי, אביה של פלינדרה, לבוש כבן אצולה. גם הוא
קורא בשם בתו, עד אשר הוא נתקל ביאסו.
יאסו: (כעוס) שלום, פולי.
פולי: (בעוינות מורגשת) שלום יאסו. מה אתה עושה כאן?
יאסו: יצאתי לחפש את בני שנעלם לפני שעות מספר. ואתה?
פולי: יצאתי לחפש את בתי שיצאה לטיול לילי ועדיין לא חזרה.
(שתיקה)
פולי: אם כן, אמשיך בחיפושיי.
יאסו: (זועק בכעס ותקיפות) חכה! (תופס את ידו)
פולי: (משתחרר מאחיזתו של יאסו בתנועה גסה) כן?
יאסו: פולי, רציתי לשוחח איתך אודות משהו...
פולי: דבר.
יאסו: פולי, רציתי לשאול אותך אודות הטריטוריה...
פולי: (קולט לפתע את הגופה - קוטע את יאסו) מה זה?
יאסו: הו! שכחתי מזה לחלוטין!
פולי: מתאים לאדם קר רגשות ואכזר כמותך לראות גופה ולשכוח
מקיומה. או שמא... (קולט דבר-מה) רוצח!!!
(פולי מכין אגרופיו וזועק בקולי קולות "רוצח!!! רוצח!!!")
(יאסו סוטר לפולי ובכך משתיקו)
יאסו: אני נשבע לך שאין לי שום קשר למותו של אדם זה.
(פולי מוריד מעט את אגרופיו)
פולי: אז מה פתאום עמדת פה ודיברת איתי כמו חמור כאשר ידעת
שלרגלייך נחה גופתו של אדם???
יאסו: אינני יכול להסביר זאת, פולי, אלא בכך שאומר כי בכל פעם
בה אני רואה אותך, גלי שנאה מציפים אותי והמחשבות היחידות
הפוקדות אותי הן...
פולי: (קוטע אותו) בוודאי מחשבות המכילות אך ורק קללות וכינויי
גנאי!
יאסו: הו, פולי התמים. לא ולא! כאשר אני רואה אותך, אני מיד
מתחיל להיעזר בדמיוני על מנת להעלות במוחי אינספור דרכים בהן
אוכל להביא למותך הכואב!
פולי: (מאוים) מותי? היום בו תזכה לראות את מותי יהיה היום שבו
המתים יקומו לתחייה!!!
(צעדים מתחילים להישמע, אך השניים עסוקים מדי בהחלפת קללות
מכדי לשים לכך לב)
יאסו: בן כלב!
פולי: חרא מעוקצץ!
יאסו: זיפת מבושל!
פולי: לכלוך מגונה!
יאסו: ארנב משוגל!
פולי: ציפור-שיר דרוסה!
יאסו: ארור שכמותך!
פולי: בן נאוות המרדות!
יאסו: סגפן מתהולל!
פולי: רדיקל בעייתי!
יאסו: פרוטסטנט משוגע!
(בינתיים, בעוד השניים מקללים איש את רעהו, נכנס השוטר וקולט
את השניים רבים ליד הגופה. הוא מיד מבין כי השניים רצחו את
האדם וחושבים מה לעשות עם גופתו. הוא יורה ראשית יריית אזהרה
לאוויר, אבל השניים עסוקים כל-כך בלגדף זה את זה, שהם כלל וכלל
לא שמים לכך לב. בהחלטה ניהולית, יורה השוטר ירייה בראשו של
יאסו, וירייה בראשו של פולי. הערה: אם הקללות אינן מספיקות
לסצינה, יש להוסיף קללות באותה רוח של הקללות שקדמו להן)
(יאסו ופולי נופלים - מתים)
(השוטר מביט בגופות בגאווה)
שוטר: (בהירהור מלא גאווה עצמית) אכן. דין צדק עשיתי עכשיו, על
פי חוקותיה של מדינתנו הנאורה. כך ייעשה לפושעים אשר יעזו
לפשוע בשטחנו - שהרי, לא ייתכן כי אדם יטול חייו של אדם אחר
מבלי לקבל על כך עונש! רק במשטרים האפלים ביותר יוכל אדם שזה
עתה רצח את חברו להסתובב בחופשי, מבלי לקבל שכר על פשעו. הו,
אני נחרד מהמחשבה שבזמנים הקדומים גם במדינה זו היו קורים
מקרים בהם רוצחים לא היו באים על עונשם הראוי. אך עם הפיכת
מדינתנו למדינת חוק, כבר לא יחזרו מקרים שכאלו.
(שותק, ומביט מספר שניות בגופות לרגליו)
שוטר: אכן. בהחלט נעשה פה דין צדק.
(השוטר משתהה להביט בגופות, תוך שהוא מחייך לעצמו בגאווה
יתרה)
(לפתע חוצה את הבמה אינדיאני-אמריקאי, על כל מאפייניו, עושה את
כל הקולות והתנועות האינדיאניים-האמריקאיים הטיפוסיים על כל
מאפייניהם, יורה חץ בליבו של השוטר עם חץ וקשת
אינדיאניים-אמריקאיים על כל מאפייניהם וממשיך בחציית הבמה)


מערכה שלישית:
(הרצון ופלינדרה יוצאים מהכיסוי מתחתו שכבו. על פי חיוכם ניתן
לזהות מיד כי לא שקטו על שמריהם גם ברגעים המותחים וקורעי הלב
של המערכה השניה)
פלינדרה: (באהבה) הו, הרצון, אהובי.
הרצון: (באהבה) הו, פלינדרה, אהובתי.
(לפתע השניים, שהולכים זה בזרועות זו בלבוש מינימלי ומביטים רק
זה בעיני זו, נתקלים באחת מארבע הגופות הקרובות להם,
ומזדעזעים)
הרצון: (מזועזע) מה בשם האלוקים?
פלינדרה: (ממררת בבכי) אבי!
הרצון: איזה מעשה התרחש כאן בעוד אנו...
(מביט בפלינדרה במבוכה, ומחפש את המילה המתאימה)
הרצון: הסתתרנו?
(הגופה שבתחילת המחזה נפלה לפתע במרכז הבמה, ניעורה לפתע לחיים
באגביות יתרה ופונה אל הזוג)
גופה: צירוף נסיבות טרגיות למדיי, כמדומני.
(הרצון מתעלף, פלינדרה נדהמת)
פלינדרה: אבל... הלא אתה...
גופה: מת... כן, למראית עין בהחלט עשיתי רושם של אדם מת למדיי,
אבל אני מבטיח לך שזה רק היה הודות לכישורי המשחק המבריקים
שלי, ולא לשום מצב בריאותי מסוכן אחר.
פלינדרה: אז... למה אתה...
גופה: התמדתי במצבי דמוי-המת במקום 'להתעורר לחיים' כאשר,
למשל, זוג צעירים מצא לנכון להשתמש בגבי בתור מזרון
להתעלסותם?
פלינדרה: (נבוכה) למשל...
גופה: ובכן, הסיבה היא פשוטה.
(הגופה-לשעבר מצביעה אל עבר גופת השוטר)
גופה: האדם הזה ירה באישתי לפני כשנתיים, כאשר עמדה ליד גופתה
של זקנה חביבה שנדרסה, כי חשב שהיא רצחה אותה. לפני כשנה הוא
ירה בבני היחיד בן השמונה ובחבריו, שכשהם בהו בגופתו של חבריהם
הגוסס ממחלת הסרטן בבית החולים.
(הרצון מתחיל אט-אט להתאושש)
גופה: ידעתי שהאזור הזה הוא בתחום השיפוטי שח אותו השוטר
הארור, אז הכנתי נגדו את הנקמה המושלמת. שילמתי לחברי
האינדיאני, רגל פצועה, שיעבור כאן כאשר השוטר ליד ה'גופה' שלי,
ובכך תהיה הנקמה על חייהם של אשתי ובני מלאה. הוא מת באותו
האופן שבו הם מתו.
(לאורך כל המונולוג הזה, הגופה-לשעבר נוטה לרגשנות יתר)
גופה: (מנגבת דמעה) ובכן, עתה עליי ללכת. יש לי פגישה עם בחורה
שופעת למדיי, ואני צריך עדיין להתקלח ולהסתרק. יהי שלום!
(הגופה-לשעבר מרימה את המגבעת שלה, חובשת אותה בתנועה מוגזמת,
קדה קידה לזוג האוהבים, והולכת. זוג האוהבים, לאורך כל
המונולוג, נותרים שקטים והמומים)
(פלינדרה והרצון עומדים במרחק יחסי זה מזו. הם סוקרים את גופות
השלושה בהירהור. לאחר זמן-מה, מבטיהם נפגשים. בתנועה איטית, הם
שולחים זה לעבר זו את ידיהם, ולבסוף מחזיקים ידיים. הם מביטים
זה אל זו, ולאחר שתיקה ארוכה, מחייכים)

חושך.

יואב תירוש.

4/10/2002