עכשיו,
אחרי שהלכת,
אני מרגישה כ"כ
ריקה.
כמו כלי שהתרוקן
מתכנו.
זה כל מה שאני, לא?
רק כלי.
הבחילה שחשתי,
היא אולי מעצמי.
מצביעותי.
משפלותי.
מאות הקלון שאני כעת
נושאת עליי.
בתוכי.

נשבעתי בי
שלא אספר על פגישתנו לאף אחד.
אך די בכך
שאני יודעת עלייה.
אוי לאותה הבושה....
כבודי העצמי נמוג
ואיננו.
הוא עזב
כאשר נכנסת אתה בדלת.
ויחד עם זאת,
כשתבוא בפעם הבאה,
מכסה הכלי ייפתח בשמחה
והוא ייתמלא שוב בך
ואחר, יתרוקן
ויקונן
על אובדן הכבוד
על אובדן המוסר
על נטישת העקרונות
שנדרתי, כי לא אטוש שוב.

מסתבר,יקירי,
שאני רק קליפה,
רק כלי, המתמלא ומתרוקן
מתוכן זול;
ללא דבר שיכול להגיד כי
הוא שלו,עצמו.
ללא שייכות או עצמאות.
רק כלי קיבול,
רק קופסה,
נועדה להכיל
פורקן ותשוקה
שלה,לא שלה.
ואחר,
להישאר ריקה!
אני
כל כך
זולה...