העלמה מטפסת במדרגות השנהב הלבנבנות של בית האופרה, אשר בוהקות
באור צורב על רקע הלילה השחור. דלת העץ הגדולה של הבניין פתוחה
לרווחה. אולם הכניסה נראה כעיר רפאים; השולחנות בעלי הרגליים
הדקיקות והבליטות בכרכובי העץ המעטרים את הקירות משובצים
בכוסות יין שתויות למחצה. ריח בושם מתוק מעיק על הנשימה, כאשר
הוא מתערבל באוויר יחד עם ריח האבק שננער ממעילי הפרווה הכבדים
של הנשים. גם היא לובשת מעיל פרווה ארוך, עשוי פרוות מינק
כחולה-אפרפרה, מתחתיו שמלה שחורה, בעלת גזרה פשוטה, ומתחתיה את
המחוך המרופט, שבעת הידוקו, שעות מספר לפני הגעתה לבית האופרה,
חשבה שהיא עומדת לצנוח מתה לרצפה.
היא נוגעת בשיערה בקלילות ומבלי משים, על מנת לוודא ששיערותיה
מסורקות עדיין ומהודקות לקרקפתה, כפי שהיו כשיצאה מהבית. היא
כה פתטית בעת ביצוע פעולה בלתי רצונית זו, והדבר בולט אף יותר
על רקע האולם הריק. זמן כה רב עבר מאז ישבה ביציע, והיא חיכתה
בקוצר רוח לפגוש בו וללכת שלובי זרוע ומלאי הדר אל תאם המשותף
הנאה, המרופד קטיפה כחולה.
היא לוגמת מכוס יין אדום ומסתכלת סביב. הרוח מייבבת בחוץ
וחודרת לאכסדרה הגדולה דרך הדלת הפרוצה כמכריזה- המחזה עומד
להתחיל.


היא התרוממה בבהלה לקול טריקת הדלת, שוכחת שעל בטנה מונח היאה,
מלא בלכלוך שאספה מן הרצפה. כאשר התרוממה למצב ישיבה, התגלגל
היאה מגופה ותוכנו התפזר על הרצפה ועל מצעי הפלאנל הנקיים, שזה
עתה הציעה אותם.
שמעה אותו קורא בשמה בעוד הוא מטפס באיטיות במדרגות. קולו כמו
השכיח ממנה את הנמנום האופייני שחש אדם שזה עתה קם.
מיד קמה, חטפה את המטאטא שהיה מונח על הקיר לצד המיטה. הוא קרא
שוב, והיא ניסתה לטאטא את שאריות האבק בחזרה אל היאה תוך כדי
ניסיון נואש לסדר את המצעים מחדש. רק שלא יבחין שנרדמה בהם.
באמת שלא התכוונה להירדם. היא הציעה את המיטה במצעי הפלאנל
התכולים, שזה עתה כובסו והדיפו ריח יסמין משכר. כאשר הניפה את
הסדינים באוויר, על מנת למתוח אותם על המיטה, חשה במשב הרוח
שהפיצו ועליו נישא הניחוח העדין. היא הידקה את השמיכה, המצופה
בציפה הנקייה, אל שולי המיטה כאשר לא יכלה יותר לעצור את עצמה.
היא צללה לתוך הים התכול של הסדינים, מרגישה כאילו ריח היסמין
שוטף אותה ומוחק מעורה את צחנת חומרי הניקוי והזיעה. הרגישה כה
ברת משמעות, לשכב במיטתו, ולחשוב שבעוד דקות מספר יגיע וייקח
אותה להצגה בבית האופרה שבקצה העיר, ואחר כך ישבו שניהם בבית
קפה וישוחחו שיחה מעמיקה ומשכילה על המחזה שזה עתה צפו בו.
היא לא טיפוס חולמני, בדרך כלל. ריח היסמין שיכר אותה ככוס
יין, ולרגע השעינה את המטאטא על הקיר, הניחה את היאה על בטנה
והרשתה לעצמה לשקוע בחלומות.

הוא פתח את דלת החדר והביט בה, כאשר ניסתה נואשות לאסוף את
פירורי האבק בחזרה אל היאה, שואל בדבר מעשיה. היא ענתה איזו
תשובה סתמית. בידיו החזיק צרור מכתבים פתוחים למחצה. מן
המכתבים נדדו עיניה אל שרוולו, מהודק בשני חפתי שנהב בוהקים,
ואל המקטורן השחור, שנראה שחור הרבה פחות משזכרה. סביב צווארו
הייתה תלויה ברפיון עניבת משי כחולה מבהיקה, והיא לא יכלה שלא
לחוש באכזבה מפתיעה. במוחה תמיד דמיינה אותו כאיש שלא ישחרר את
עניבתו מיד כאשר הוא נכנס בדלת. למרות הניצוץ המוזנח, המיוחד
שהשוותה לו העניבה הרפויה, הוא הצליח להראות עדיין כה שיגרתי,
כה צפוי, מאוס וזקן עד אימה, ועם זאת מקסים בעיניה בכל אופן
שהוא. כאשר הייתה מנקה בחדרו הייתה אוספת את האבק ביתר תשומת
לב, כאילו כל גרגר אבק הוא גרגר זהב שדלתה מקרקעית נהר. הייתה
מעבירה את המטלית בתנועות סיבוביות וחולמניות תוך כדי הפעלת
דימיונה, העשיר עד כדי חלחלה, והמצאת סיפורי מעשייה על החפצים
הרבים בחדר; כאן מונחת התיבה שקיבל במתנה משר בממשלת גרמניה,
כאשר ביקר שם לאחרונה, וכאן- בארון, השמלה הכחולה שהייתה שייכת
פעם לביתו המנוחה, שנפטרה ממחלה בגיל צעיר והוא נותר שבור-לב
מאז מותה. פעם מדדה את השמלה, כאשר הייתה בטוחה שלא ישוב הביתה
אלא בעוד מספר שעות. השמלה הייתה גדולה עליה בשתיים או שלוש
מידות, וכאשר לבשה אותה דמיינה לעצמה פעם כיצד הייתה קוראת לו
"אבא" ופעם כיצד הייתה פונה אליו בתואר "יקירי", והיא הייתה
היחידה שיכלה לנחם אותו בדבר מות ביתו. השתוקקה להיות מיוחדת
בעיניו, השתוקקה להיות לו לידידה ולהשביע את סקרנותה לגביו- לא
רצתה להיות בעיניו בחורה צעירה, בינונית, המנקה בתים משום שהיא
נשמה ענייה, הזקוקה נואשות לכסף. לא רצתה שיראה בה נערה בתחילת
דרכה, חסרת ניסיון ומבוהלת. רצתה שיכיר בה כאישה שהיא. רצתה
שידע שהיא בעלת דימיון ודעת ויכולה להביע דעה בכל נושא נתון.
רצתה שידע שעל אף גילה הצעיר, התמסרה כולה לכתביו של קפקא
וזולא וקראה כבר את כולם. רצתה שידע שהיא יודעת לנהל שיחות
בצרפתית. רצתה לצעוק כל זאת וכך לזכות בחיבתו- ולא הייתה לה
דרך.


הוא רוצה לשכב לנוח כעת, אחרי יום העבודה הארוך- כך אמר. היא
מהנהנת באכזבה- כילד שלקחו ממנו צעצוע אהוב, אוספת בכניעה את
המטאטא והיאה, ובתוכו שוכב האבק שאספה מחדש מעל המיטה והרצפה.
בעודה אוספת את החפצים הביטה בו בזווית העין כאשר פשט את
המקטורן ותלה אותו על הקולב.

הקלישאות אומרות שהתשוקה היא כמו אש, בוערת בלב האדם, אך בנוסף
להיותה נערה נדושה, היא הייתה גם נערה פקחית וחסרת מזל עד
מאוד. היא הבינה שהתשוקה לעולם לא תבוא אליה בצורת אש, כזו
המחממת אותה או שורפת אותה או מפחידה אותה או מרגיעה אותה. היא
ידעה שלא ניתן לשמוע את רחש התשוקה כשם שניתן לשמוע רחש
התפצפצות האש באח. היא ידעה, כי התשוקה היא ערפל. צבעה אפור,
היא אופפת אותך מכל כיוון, ואתה כה אבוד שאתה רק מייחל שתשרוף
ותכלה אותך כמו אש. היא לא עושה לך דבר, לא מזיזה ממקומה אפילו
שערה אחת משערות ראשך. היא רק מחוללת סערה שקטה ואפורה, נטולת
נפח.
לעיתים התפללה שיכו אותה, ישרפו אותה, רק שתדע בוודאות מה היא
חשה. אך כולם נותרו תמיד כה רחוקים, כה חסרי התעניינות. נגרמו
לה כוויות קשות, מבלי שידעה אפילו את חסד חומה המבורך של האש
טרם היא שורפת.
בתוך תוכה ידעה שהיא לא משתוקקת לגופו אלא למוחו, לחייו. היא
רצתה ללמוד אותו בעל פה כמו שלומדים טקסטים למחזה. רצתה להבין
כמה שיותר תופעות אנושיות דרכו, כי הוא סימן בעיניה, באופן
קוסמי למדי, את מהות האנושות. חפצה לנבור במוחו כבעזרת כפית
ולדלות משם את כל הפרטים הסודיים, האישיים. רצתה לזכות בחסד
הבילוי בחברתו במשך 24 שעות שלמות, ולא רק בדקות המועטות בהן
היו נפגשים- כאשר הוא היה חוזר הביתה והיא בדיוק סיימה את
עבודתה והייתה בדרכה החוצה. רצון זה שלה גרם לה לרצות לצעוק עד
שיתפוצצו ריאותיה, משום שידעה שגם אם יתמשש, המציאות לעולם
תהיה דלה יותר מאשר אוצרות דמיונה.

כאשר החלה יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריה הסתובבה וראתה
אותו צולל לתוך הסדינים התכולים, וניסתה לדמיין לעצמה כיצד הוא
נראה כאשר הוא ישן. הייתה יכולה לחזור אל החדר ולהביט בו כאשר
הוא כבר שקוע בשינה ובמילא לא מבחין בה, אך במקום כלשהו העדיפה
להשאיר אותו חבוי בערפל, העדיפה לביים לעצמה בכל פעם מחזה חדש
מאשר לסבול יום-יום מן התסכול שבאכזבה מדמותו הממשית.
היא עשתה זאת, משום שרק כאשר עשתה כן חשה תחושה, הדומה אפילו
במקצת לתחושת האש המרצדת על העור.