בלילות הקרים של החורף, כאשר אני מתכרבל בשמיכת פוך עבה, רעד
עובר בגופי למשמע שריקת הרוח בחדר המדרגות. לעיתים בדימיוני
אני עוד שומע אותה בוכה בחדר המדרגות, בכי שקט וחלוש מעורר
רחמים, ילדה המבקשת לחזור אל החום שבבית, אך הם ישנים, לא
שומעים, מעלימים עין. היא יודעת שאם היא תדפוק ותבקש יכו בה
שנית, עד זוב דם, בלי רחם וישליכו אותה כמו סחבה ישנה שאיננה
נחוצה עוד לאיש. אני ניגש אל דלתי כדי לפתוח, ואיש לא נמצא
במדרגות, רק שמיכה ישנה ובלוייה עם חורים, שהיתה לה עדות חייה.
אך הזכרון אינו מרפה, שם בתת ההכרה היא תמיד תישאר קטנה ותמימה
לעולם. אני סוגר את הדלת וחוזר למיטה. מצית עוד סיגריה, ולוגם
מבקבוק הוויסקי שמונח באופן קבע ליד מיטתי, הוא היחידי שמנחם
אותי בלילות הקרים של החורף. הגשם פסק, הרוח דופקת בחלוני, כמו
אומרת אל תשכח אותי, האור בחדר השירותים כבה לו בבת אחת עם
פגיעת הברק. השקט התגנב אל ביתי, פותח את בריח החלון ובבת אחת
חודרת לה הרוח בשריקה חרישית ואיתה קור מקפיא עצמות, ממש כמו
בחדר המדרגות. הכל חשוך אני קפוא במקומי, מגשש באפלה ליד מיטתי
ומוצא את הבקבוק, לוקח עוד לגימה, ושוקע בדמיונות חמימים
ונעימים.
מתחיל להירדם לי אט אט. הבקבוק נשמט מידי, ובקול שבר מקפיא,
אני מתעורר. לא רואה דבר, רק שומע בכי חרישי מחדר המדרגות, אני
מגשש לכוון מתג האור ליד מיטתי, אך הוא אינו פועל, הבכי מתחיל
להיטמע בתוך שריקת הרוח ההולכת וגוברת. אני יורד מהמיטה, כאב
חד ננעץ בבשרי, "לעזאזל" אני אומר ומדדה לכוון המטבח עם המצית
ביד. מחפש בכל הארונות נר, אך לא מוצא, פרט לאחד, נר נשמה,
"כמה אירוני", אני חושב. ללא מחשבה נוספת מדליק אותו, ומדלג על
רגל אחת לכוון דלת הכניסה, שביל הדם מתארך בעקבות תנועתי. אני
פותח את הבריח בדלת הכניסה, ושם פעמי לכוון קופסת הנתיכים.
בדיוק כאשר מגיע אליה, משב הרוח טורקת את דלת הכניסה, כמו
חוסמת את דרך המילוט שלי אל חום הבית. "יופי, עכשיו אני נעול
בחוץ" אומר לעצמי, ועוד לפני שמספיק לסיים את המשפט, הרוח
לוקחת את מאור עיניי בכיבוי הנר. אני מגשש דרכי באפלה אל דירתי
ומתישב על המחצלת. הקור עוטף אותי לאט כמו אומר "רק עוד מעט
ואתה כבר שלי". הכאב ברגלי מתגבר, ואיתו הקור המשתק. חום גופי
יורד ומתמזג עם טמפרטורת חדר המדרגות. ממש לפני אובדן ההכרה,
אני שומע אותה שוב, לוחשת לי בשקט "אל תדאג, עוד רגע כאבך
יעלם", ומכסה אותי בשמיכה הישנה , הבלוייה עם חורים שליד פתח
ביתה, מדליקה בגפרור אחרון של תקווה את נר הנשמה בשבילי,
בשבילה ומתפוגגת במשב הרוח הקרה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.