"איפה היא?"
"חדר 13. דינה מנסה לתקשר איתה."
"יש כבר תיק רפואי?"
"כן. הבאנו את דר' סוקולוב. היא הצליחה איכשהו לשכנע אותה
לעבור את הבדיקות."
"יש משהו לא בסדר? מחלות?"
"כלום. בריאה כמו שור." חזי חייך.
"הגדרה קצת לא מתאימה, הייתי אומר..." העפתי עליו מבט זועף.
"תירגע, מפגר. אני צוחק."
"לא מצחיק." הסתובבתי והלכתי לחדר 13.

קראנו לה זואי. לא הייתה לה תעודת לידה, לא רישום בביטוח לאומי
ולא כל מסמך אחר שיכול היה להוכיח שיש נערה כזאת בין החיים.
אני עובד כבר ארבע שנים במחלקת הרווחה של הביטוח הלאומי,
ובמקרה כזה עוד לא נתקלתי. השוטרים שחקרו את אביה, גילו שהיא
נולדה לפני 19 שנים בבית שלהם. מהיום הראשון של חייה, הוא ואמה
נעלו אותה במרתף שאת כניסתו הם דאגו להחביא. הם היו מביאים לה
אוכל פעמיים ביום וזה היה הקשר היחיד שלה עם העולם החיצון. 19
שנה היא חיה במרתף בלי אור או צליל. כשהייתי שם מוקדם יותר
היום, הופתעתי לגלות שלא הייתה במרתף שום צורת חיים שהיא. לא
עכבר, לא עכביש, כלום. המרתף נבנה בתור מקלט בשנות השבעים
והקירות היו מבטון. לא היה שום פתח שהוביל החוצה. האוויר
בחדרון היה מתחלף דרך חריצים במשקוף הדלת וכשהיא הייתה נפתחת
פעמיים ביום. ההורים דאגו שלא תגיע לחדר שום טיפה של אור. 19
שנה של חושך מוחלט ודממה. איך היא שרדה?
ציפיתי לראות מולי ניאנדרטלית או משהו בסגנון. במקום זה מצאתי
בחדר 13 מלאכית. השיער שלה היה ארוך בצורה מפתיעה. הוא הגיע עד
ברכיה בגלים של שחור מוחלט. עינייה היו החום הכי עמוק שראיתי
בחיים הקצרים שלי. הן העיפו בי מבט שהיה הורג אדם חלש יותר. כל
כך חודר. היא הייתה יפיפייה. אולי היצור הכי יפה שנתקלתי בו.
לא יכלתי להמשיך להביט בעינייה, אך היא לא שיחררה את מבטי.
לפתע היא חייכה חיוך קטן ומתוק והוציאה אנחה שיכלה להיות
צחקוק, אילו רק ידעה מה זה צחוק.
"אתה מוצא חן בעינייה." אמרה דינה וחייכה.
"את חושבת? נראה לך שאני הטיפוס שלה?"
זואי קפצה ברעד פתאומי כשדיברתי. דינה חיבקה אותה וליטפה את
שיערה.
"זה בסדר חמודה. הוא לא יעשה לך כלום." היא לחשה בקול מלטף.
"תתקרב לפה בלי תנועות פתאומיות."
עשיתי כדבריה. הלכתי בצעדים קטנים לעבר הספה שהם ישבו עליה.
דינה משכה אותי למטה וירדתי על ברכיי מול זואי. היא נרגעה קצת
והעבירה את מבטה על כל פרט קטן בפניי.
"אתה חייב לדבר בשקט," אמרה דינה "אל תשכח שהקול היחיד שהיא
שמעה עד אתמול היה הפתיחה וסגירה של דלת המרתף."
"אל תזכירי לי. פשוט מגעיל אותי כל העסק הזה." לחשתי.
זואי הרימה את ידה ונגעה באצבע אחת בלחי שלי. חייכתי מרוב
הפתעה. החיוך שנמרח על פניה ברגע זה, כבש אותי. לפתע היא
התחילה לצחוק. אז היא כן ידעה מה זה צחוק...
"היא ממש אוהבת אותך." אמרה דינה בחיוך.
זואי נראתה שטופת אושר. 19 שנה של בידוד ובדידות מוחלטים נתנו
לה פרספקטיבה תמימה לחלוטין על העולם. גם אם הייתי מכוון עליה
עכשיו אקדח, הבעת פניה לא הייתה משתנה. היא הייתה בת 19 ועם
זאת, היה זה גם היום הראשון לחייה. היא נולדה עם אינטליגנציה
של אדם בוגר, אך גם עם תמימות של תינוק.

לא ישנתי דקה אחת באותו הלילה. היא פשוט לא יצאה לי מהראש.
החיוך הקטן והמתוק שלה היה מול עיניי כל הזמן, כמו החיוך של
צ'סטר, החתול הנעלם של עליזה. שפתיים ורודות וקטנות, מעוקלות
בחצי ירח מושלם. הצער העצום על התנהלות חייה... או חוסר חייה,
עד היום, שטף אותי בגלים של כאב שלא הכרתי עדיין, ולא יכלתי
לסבול.
בסביבות אחת אחרי חצות קמתי סופית מהמיטה. התלבשתי, שמתי את
השני של Placebo באוזניים ויצאתי החוצה. אחרי שעה של שוטטות
ללא מטרה, מצאתי את עצמי מול הבניין של העבודה. התיישבתי על
המדרכה עם הפנים לבניין והדלקתי סיגריה. עוברי אורח לא שמו לב
אלי, כמו שלא היו שמים לב לגופה מרוטשת, אם הייתה כזו שרועה
באמצע המדרכה. הכאב סירב לעזוב אותי. איך לב של אדם יכול להכיל
כל כך הרבה רוע? איך אפשר לקחת יופי כזה ולמנוע ממנו את העולם,
מכוער כמה שיהיה? התחלתי לבכות.
אחרי דקות ספורות צעדתי במסדרון של המחלקה, מנגב את הדמעות עם
כף ידי. נעמדתי מול דלת 13. לא יכלתי לשכנע את עצמי להיכנס.
התיישבתי על הרצפה מול הדלת והדלקתי עוד סיגריה. בתוך החדר
ישנה הנשמה הכי טהורה שהעולם הוליד. שום הבנה לגבי הרוע שלכד
אותה בכלא של חושך ובדידות. שום הבנה של הרוע שימשיך לרדוף
אותה כל חייה. שום הבנה בכלל לגבי מקומה בעולם או משמעות חייה.
אולי היא אפילו לא מודעת למושג הזה של חיים.
לקח לי שעה שלמה להיכנס לחדר. השעון הלבן על הקיר הראה את השעה
השלישית של היום החדש בורחת לה לאיטה. זואי שכבה על ספת העור
מכוסה בשמיכה גדולה. התיישבתי על ספה שעמדה מולה בצד השני של
החדר. לא הצלחתי להוריד את מבטי ממנה. היא פתחה את עיניה
לחריצים קטנים, הביטה בי וחייכה קלות. החזרתי לה חיוך והיא
נרדמה שוב. פרשתי את גופי על הספה הנוחה ונרדמתי תוך מספר
שניות.

כשהתעוררתי, מצאתי את זואי נשענת עם ראשה על ראשי כשאוזנינו
צמודות. סובבתי את ראשי אליה והיא הביטה מבט מלא משמעות
בעיניי. באצבע דקה ועדינה היא הצביעה על האוזנייה שממנה בקעה
עדיין הגיטרה הצורמת של בריאן מולקו.
"אהה." היא אמרה וחייכה.
"את רוצה לשמוע?" שאלתי והצבעתי על האוזניות.
היא הנהנה בראשה ועל פניה עלה חיוך ילדותי ויפיפה. הורדתי את
האוזניות מראשי ובעדינות הנחתי אותן על אוזניה. השיר היה -
Without You I'm Nothing.
את מה שעבר בדקות הבאות על פניה של זואי, אין לי אפשרות לתאר
במילים. עיניה זהרו כמו אלפי כוכבים. שפתיה רעדו ולאחר מספר
שניות היא פרצה בבכי. לרגע נבהלתי, אך שמתי לב כי למרות הדמעות
שזלגו במהירות על לחיה האדומות, החיוך לא ירד משפתיה.
זואי לא שמעה מוזיקה בחיים שלה. תינוקת בת 19 נתקלת לראשונה
בחייה ביצירה מוזיקלית. היא לא הבינה את המילים, כמובן, אך
המנגינה עשתה את שלה. כל טיפת רגש שהייתה כלואה בראשה היפיפה
של זואי, התפרצה במכה כמו סכר עצום שנפרץ.

השבועות הבאים הפכו לתקופה היפה בחיי. זואי נשלחה למוסד פרטי
לשיקום וטיפול בבעיות תקשורת, מקום שהיה גורם לנערה בגילה
להשתגע, אלא שבשבילה, היה זה גן עדן. הצלחתי לקבל את הטיפול
בתיק שלה, מה שנתן לי המון הזדמנויות לראות אותה.
קניתי לה דיסקמן וכל פעם שבאתי לבקר אותה, הייתי מביא לה
דיסקים חדשים, והיא הייתה מבלה שעות עם האוזניות על הראש,
מרוכזת כאילו מנסה לקלוט כל צליל אפשרי. המוזיקה הפכה לצורת
התקשורת הטבעית בנינו. היא למדה לבטא את עצמה בדרכים כמו שפת
גוף וכדומה, אך כל ביטוי הרגשות נעשה דרך שירים שהייתה משמיעה
לי, וההפך.
עם הזמן, זואי החלה לקלוט מילים בודדות ולהשתמש במתת הדיבור.
כך התחלתי להעריך את החוויה שלה ממוזיקה, שהייתה שונה לחלוטין
מכל אדם רגיל. היא תיארה לי איך הבטן שלה ניסתה לפרוץ דרך מעטה
העור בשירים מסוימים ואיך הלב שלה היה מפסיק לפעום באחרים. דבר
אחד שהיה ייחודי אצלה היה האושר שקרן מפניה כשהייתה שומעת משהו
מלודי. בשבילה, לא היה קיים צער בעולם. לא עוני ולא כאב ולא
בדידות. רק היא והמוזיקה... ואני.

שלושה חדשים לאחר שנמצאה מקופלת על ריצפת המרתף, הייתה זואי
כמו עולה חדשה - רק בעיות קלות של שפה. בחורה נורמלית לחלוטין.
ההסתגלות שלה לחברה הייתה מדהימה. היא תקשרה באופן שוטף עם כל
אדם שפנה אליה, ותמיד דאגה לשמור על חיוך. החרדות נעלמו, ושמחת
החיים הייתה פורצת בגלים של עשרות שעות, עד שהייתה מתעייפת.
זואי גילתה את תרבות הלילה.
כשהייתה רוקדת באחד מהמועדונים שהציפו את העיר, הייתה מסביבה
מין הילה של אור, כאילו שכל האושר שבעולם התרכז באותו רגע
במקום בו רקדה. זואי הייתה מושכת מבטים של כל יצור חי אליה,
במיוחד הגברים. כשהיו ניגשים לדבר איתה, הייתה צוחקת צחוק קטן
וביישן, וממשיכה לרקוד. דבר לא עניין אותה מלבד המוזיקה.
להסתובב איתה היה סיוט. מכל פינה קפץ מישהו שדאג להפסיק את
שיחתנו בשביל להזמין אותה לסרט - בירה - גראס ועוד. זה לא היה
מפריע לי, אלמלא רציתי אותה לעצמי...
ניסיתי לראות את ההתנהגות שלה בצורה פסיכולוגית. אמנם עד לפני
מספר חודשים הייתה זואי כלואה במרתף בלי שום קשר או ידע על
העולם שבחוץ, אך לא ראיתי סיכוי שהיא לא הייתה מודעת לתפקידה
האבולוציוני. בכל מקרה, הרגשות שלי החלו לצוף לשטח, וכבר נעשה
לי קשה להתעלם. כמו שהוריה של זואי כלאו אותה בכלא של חושך
ובדידות, כך היא כלאה אותי בכלא של אור ואושר. לא התנגדתי...

חלום ארוך ונורא שלא נגמר. אין צבע, אין צליל, אין כלום.
ריקנות. רק הרגשות מציפים. פחד, פחד שלא ייאמן בכלל. ולא שומע,
ולא רואה, ולא יכול להוציא צליל. חנוק לחלוטין. ולא יכול
להרגיש. לא מרגיש אוויר, לא מרגיש את עצמי... לא מרגיש רצפה...
ואז נופל.

אתמול זואי נפתחה. חשיפה ראשונה לעולם הגברים. יוזמה שלה, את
האמת. לא אקח קרדיט על זה. אינסטינקט חייתי גרם לה לתפקד בצורה
בלתי מודעת. היא פשוט השתוללה באקסטזה, עם מעט מאד התערבות
ממני וללא יחס מיוחד לכאב.
ואז אני מתעורר עם זיעה קרה ובמיטה ריקה. שלוש בבוקר ואין אף
צליל. אני שוכב ומקשיב לדממה. הזכר היחיד לזואי הוא הריח שלה
עלי ועל המיטה. קם, שוטף פנים. מסתובב עם סיגריה בבית, מצפה
למצוא אותה מאחורי הדלת הבאה, אבל כלום. "זואי לא איתנו יותר"
צפה לי מחשבה לראש. מצב רוח מוזר שכזה. אני חושב שונה
לחלוטין.
יצאתי מהבית והתחלתי לטייל. שוב הגעתי לעבודה. אינסטינקט מוביל
אותי לכאן כל פעם. גם אם אצא מהבית ואלך בכיוון ההפוך, אגיע
לכאן.
על גג הבניין בן הארבעה עשר קומות, יושבת זואי. רגליה תלויות
באוויר, וזזות קדימה ואחורה בקצב קבוע, ונראה לי שהיא מחייכת.
אני נכנס לבניין ולמעלית ועולה ויוצא לגג ורואה אותה עומדת על
הקצה עם ידיים פרושות לצדדים. אוזניות על הראש ומבעד לרוח אני
שומע אותה ממלמלת את המילים של "Echoes" של Pink Floyd. אני
מחייך ומתקרב אליה. בלי לשמוע אותי היא קמה, מסתובבת אלי
ומביטה לתוך עיניי. היא לבושה בשמלה לבנה ארוכה שמתנופפת ברוח,
ובאור הירח המלא, היא נראית מלאכית מתמיד. אני מתחיל להתקרב
יותר ומרים את ידי לכיוונה. היא מחייכת ולוחשת "אני אוהבת
אותך..." תוך כדי נפילה איטית אחורה. אני רץ כמה שיותר מהר,
אבל היא רק מתרחקת. אני קופץ אחריה ורודף אותה עם הראש למטה,
כל גופי מתוח. היא עדיין מחייכת. אני תופס, מחבק אותה ומסתובב
עם הגב לכיוון הרצפה... אני מרגיש רק את חום גופה.

שוב אין צבע, אין צליל, אין כלום. רק הרגשות מציפים. כעס, כעס
שלא ייאמן בכלל. ולא שומע, ולא רואה, ולא יכול להוציא צליל.
חנוק לחלוטין. אבל מרגיש, עדיין מרגיש חום גוף. היא עוד מחבקת
אותי. ויש רצפה, ויש אוויר, ויש אור. אבל הכי חשוב, יש זואי.
ואין כלא יותר. רק היא, ואני...