הזיכרון שפרח,
כיסה על חיים שלמים
בשינה מתוקה
והותיר אותי מיוזע,
ניצב למרגלות הר התקוות,
מחפש חוף מבטחים
כדי שאוכל לסיים את הכל.
והכאב הזורם בעורקי
עשוי מזהב מומס,
עשוי מילדות שהתקשתה
קיים לא קיים,
מצדיע לאלה
אשר תקוותיהם
ניצבות כזיכרונם.
הדמויות בראשי
נופצו בשניה של שפיות סוציאלית
אך הכנפיים לעולם לא נשברות
עף, עד כמה שנותר
עף, עד כמה שהייתי יכול לעוף
בעבר,
לנפץ דמויות
ולשכוח
וכבר מגיעה השעה
בה אין מילים בפי,
כי בשבילי,
מעולם לא היו
חופים כחולים
בהם ניתן לסיים,
ומעולם לא קמו הרים
לעמוד למרגלותיהם
עד כמה שזיכרוני
בוגד בי לעיתים,
מעולם לא בגדו בי
זיכרונותיי |
