תומר היה בן ארבע וחצי ועדיין לא דיבר, אף מומחה לא הצליח
לאבחן את הבעיה, אפילו לא פסיכולוג ילדים בעל שם מהעיר
הגדולה.
תומר הבין את רוב הדברים שקרו סביבו אך לא הגיב אליהם בהתאם.
דבר לא עניין אותו. הוריו החלו לחשוש שהוא בעל פיגור שכלי קל,
אחד מהמומחים העלה חשש שכזה.
כל כמה ימים היה בא אבא ולוקחו לחדר הגדול, מושיבו על המיטה
הגדולה, שולף מהארון תיק אדום, גדול, מניחו על המיטה וממלאו
בדברים מהארון.

"מה אבא עושה?"

"אבא מכניס את הציוד שהוא צריך לתיק שלו"

"ומה אבא יביא לתומר כשהוא יחזור מהמשחק?"

"סוכרייה גדולה וצהובה על מקל"

זה היה המונולוג הקבוע של האב, שכה רצה שיהיה זה כבר דו-שיח.
פולחן זה הגיע לקצו בעת שאבא השמיע את הרעש המשונה שתומר אהב
מאוד, היה זה קול סגירת הריצ'רץ'.
ביד אחת היה אוחז האב את תיקו הגדול, בשניה את תומר, והולך אל
המטבח, שם הושיבו על השיש הכהה והקר עד שתומר היה פורץ בבכי
ואמו שטרחה במטבח והדיפה ריח לא נעים, הורידה אותו מטה.
אבא היה מחבר את ראשו עם זה של אימא מלטף שוב את ראשו של תומר,
ונעלם דרך הפתח הגדול. מייד לאחר מכן הייתה אימא לוקחת אותו
לחדרו, מושיבה אותו במרכז החדר, נותנת צעצוע בידו, יוצאת
וסוגרת את הדלת אחריה.
תומר היה ממתין מעט עד שאימו הייתה מגיעה שוב ושמה סוכריה
אדומה וגדולה בפיו, אז ידע כי יכול הוא ללכת אל הדלת ולהציץ
דרך החור הקטן שהיה בה. היה שם התיק האדום והגדול של אבא, אבל
משום מה אבא  לא בא אליו.
הדלת של החדר הגדול תמיד נסגרה בשלב זה, וקצת לאחר מכן החלו
נשמעים רעשים משונים מאוד. בעיקר את אימא היה שומע. לפעמים
בחושך תומר היה שומע את הרעשים הללו ומתחיל לבכות, ואבא או
אימא הגיעו לבושים בבגד המצחיק עם החגורה הארוכה. עכשיו לא היה
חשוך ותומר לא פחד. הוא גם לא בכה.
הרעשים תמיד נמשכו עד שתומר סיים את הסוכרייה, ורק המקל נותר
בפיו, אז היה חוזר תומר אל הצעצועים במרכז החדר, כי פעם אחת
אימא תפסה אותו ליד הדלת ונתנה לו מכה חזקה.
הדלת הגדולה שאבא נעלם דרכה השמיעה רעש גדול ואז הייתה מופיעה
אימא עם הבגד המשונה שלה ולוקחת את תומר למקלחת, הוא שם לב
ששוב התיק האדום והגדול נעלם.

במקלחת אימא תמיד ניקתה לתומר את הלשון עם מגבת גדולה וזה כאב
מאוד, אבל הוא לא בכה כי אימא אמרה לו שאם אבא יראה שהלשון שלו
מלוכלכת הוא יכעס מאוד. המים העלו עשן.

פתאום היה אבא מגיע, ואיתו ריח רע, כמו שהיה לאימא לפני
המקלחת, הוא היה לוקח את תומר בחזרה לחדר, בדרך היה רואה תומר
את התיק האדום והגדול ליד הדלת, אבא היה שם סוכרייה גדולה
וצהובה בפיו, ונעלם עם אימא במקלחת. רעשים נשמעו שוב, הפעם הוא
שמע גם את אבא.
תומר אהב את הימים האלו, כשאבא היה מסדר את התיק למשחק.

יום אחד זה פסק.

באותו יום הרעשים שאימא הייתה עושה הפסיקו פתאום, תומר לא הבין
זאת כיון שהסוכרייה האדומה עדיין הייתה גדולה מאוד, הוא רץ מהר
מאוד אל דלת חדרו והציץ דרך החור.
הוא ראה שני תיקים אדומים. גדולים.