קודמת לזה תקופה די ארוכה של פריחה ולבלוב, זמן אדום-ורוד,
שנראה שלפחות מחצית עולם נוגע לך, ואת בכלל מרוצה מעצמך,
והאדמה רכה יותר. עוברים ימים ואת כמעט לא חשה ברעב, והמצפן
מורה על כיוון צפון. אפילו הכלב שקופץ, מלקק ומשתין מרוב
התפעמות על כל מדרך כף רגל שלך, מרגש פתאום. ומיני בחורים
נכנסים ויוצאים מחייך באותה מהירות בה מטוסים נוחתים וממריאים
בנמל. וכל פגישה דורשת השקעה וכוח, חיוך ושתיקה, אלמנטים שאת
טורפת בשקיקה. והכל חלומות באספמיה כי לפתע מפינה אפלה, האזור
היחיד שעוד לא נתגלה, מקום מרוחק לא נגיש ומתוח, מגיע לאיטו
ההוא שאיננו ההוא, המתנוסס ברוב הדרו. ואת נופלת. וכל מה שנראה
נגיש כמו מים מהברז, הפך לאוכל בסומליה. וכללי המשחק משתנים,
וממנצחת דקדקנית שידה בכל, את הופכת לזו שעומדת בצד ומכה
בחולשה על דופן המשולש המתכתי. וכל רגע שחולף מבט נפחד בפניה
שמא המנצח ישכח את רגע התהילה היחיד שבסוף המערכה. את נוחלת
אכזבה מאהבה. מה שטיפחת במשך חודשים, השליטה, מתמוטטת אל מול
הבלתי מושג.
יום אחד את קמה, פושטת את תחפושת הנסיכה ולובשת בגדי לכלוכית.
והכל מסתדר מצוין, למעשה בדיוק כמו שזה הסתדר קודם לכן. אבל
הפעם את פונה דרומה.
פתאום את מגלה שכל החברים שלך התגייסו ורק לך נותרה חצי שנה של
ריק.
פתאום נמאס לגמרי מהעבודה במדים זרחניים.
פתאום ההורים מתחילים להתעניין לשאול, לחייך ולחפור.
פתאום החיה משתלטת על תפקיד היפה.
ונתגלה השד הירוק, העצב מתפשט.
וזה דווקא כיף, לפעמים, להזניח עצמך. כל התקופה הזו, הכובד
שנחת עלייך חדש ונוצץ בדיוק כמו השרשרת שקיבלת ליומולדת לפני
שבוע, וזה אפילו קצת מפתה להיכנע לכובד, המונע ממך את הנטל של
להתחיל לקום וללכת. זה גם מפחיד כי מעולם לא היית שקועה עוד
בבריכת בוץ, בגלל שזה חום כל - כך וכולם נכנסים לבריכת מים,
והרי "הבוץ לעולם לא יוצא מהבגדים". וחם כל הזמן, והקול היחידי
שנשמע ברקע הוא הצפצוף של סיום השידורים בערוץ התורכי - ה"אום"
המונוטוני הבלתי נסבל הזה, שמזכיר לך שכאן את לבד ואף אחד לא
יכול לעזור לך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.