לונה פארק תל אביב, גיל שמונה

אני נכנס לטיל הלבן, מוחה מפני את הדמעות האפקטיביות ששכנעו את
סבתא ברכה לקנות לי כרטיס ל"הרפתקה בחלל", למרות שאני כבר
שעתיים מתרוצץ בין המתקנים וכבר היינו צריכים לחזור הביתה.
הצלחתי לתפוס מקום טוב מקדימה, מול המסך. סבתא לא באה כי כתוב
בשלט שהמתקן אסור לסבתות זקנות, ככה היא אמרה בעצמה. הדלת
נסגרת ומתחיל הסרט- הוא באנגלית אבל אני לא מספיק להתעצבן שאני
לא מבין כלום וכבר כל החללית מתחילה לרעוד ואנחנו ממריאים.
לפני רגע חשבתי שמקרינים לנו סרט אבל פתאום אני מרגיש שכל העסק
זז, רועד, אני מרגיש את מכת החבטה כשאנחנו מתנגשים בהר טרשים
ומתרסקים בצורה טראגית.

אני מנסה לדמיין שזו רק מכונה שזזה במקום, ושאת המסך בנו
מאשליה אופטית כמו שסבתא מסבירה, אבל אני לא מצליח.
אני מסתכל על החללית מבחוץ בזמן שהיא פועלת, רואה שהיא רק
קופצת קדימה ואחורה ולא ממריאה לשום מקום- אבל אז אני לא מצליח
לדמיין שהאנשים בפנים באמת נהנים ורואים את מה שאני ראיתי.
כמובן שעליתי על "הרפתקה בחלל" עוד פעמיים באותו היום, וסבתא
אולצה לעמוד בחוץ ולבדוק טוב טוב אם החללית לא באמת ממריאה
ונוחתת כמו שהתחלתי כבר להשתכנע שקורה. היא אמרה שהחללית לא
זזה מהמקום. נאלצתי לסמוך על הדיווח שלה.


אוטובוס טיולים, טיול משפחות למכתש הגדול, גיל 14

אני יושב במושב אחד לפני האחורי באוטובוס חדיש וממוזג, כזה עם
חלונות גדולים וממורקים, ומביט בנוף החולף על פני. הסלעים
האדומים של המדבר מתמזגים לגוון אחיד, ואני כבר מפסיק לשים לב
לפרטים כשלפתע נפרש לעיני בור עצום באדמה - המכתש. הוא מרשים
כמו איזו תגלית גיאוגרפית ייחודית שחשפתי בעצמי, כמו אוצר
שכולם לא ידעו איפה לחפש ולפתע אני מוצא אותו כבדרך אגב.

ואז מגיעה המחשבה המטרידה- אולי חלונות של מכוניות ואוטובוסים
ואפילו מטוסים הם בסך הכל מסכים, כמו ב"הרפתקה בחלל"? אולי אני
בכלל לא נוסע לשום מקום, סתם שמים אותי במכונה עם מסכים כדי
למשוך את הזמן, ובינתיים בונים לי תפאורה חדשה לרדת אליה,
לראות אותה ולהתפעל ממנה? איזו דרך יש לי לברר בעצמי אם זה
נכון? ניעור בי הרצון לדרוש מהנהג שיעצור כאן, באמצע הדרך,
ויפתח את הדלתות. אבל התביישתי. האוטובוס מלא באנשים שאני מכיר
ויותר גרוע- שאני לא מכיר. כל אלו שלא מכירים אותי ישר יחשבו
שאני דפוק, עוצר שתי דקות לפני שהגענו רק כדי לבדוק שהעולם הוא
לא מתיחה סטייל דיוויד פינצ'ר.
הבטתי בריכוז בנוף החולף, בפרטים הקטנים ביותר כמו גם בתמונה
כולה- אבל הנוף לא שכנע אותי יותר מ"הרפתקה בחלל".


טסט באוטו של המורה לנהיגה, לוד, גיל 18

אני יושב על ההגה, מרגיש שעברתי. אנחנו כבר נוסעים עשרים דקות,
הטסטר לא בלם אותי וכלל לא אמר מילה חוץ מ"ימינה בבקשה"
ו"שמאלה בבקשה". הוא מפנה אותי לכביש הבין עירוני שמחזיר אותנו
למשרד הרישוי- אני מרגיש מצוין. עוד רגע אני אוריד אותו במשרד
והכל יהיה כבר מאחורי, כל החששות, כל ההתכווצויות בבטן.

אני מביט בשלווה בשולי הדרך המכוערת, ולפתע אני רואה במרחק את
מפעל "נשר" המפלצתי מפעיל את תאורת הלילה שלו. המחזה מרהיב, כל
המכלים הענקיים האלו נדלקים, אור לבן וצהוב זוהר למרחק וצובע
את השקיעה בצבעי מדע בדיוני. בבת אחת מכה בי אותה השאלה- איך
אני יודע שכל זה אמיתי? איך אני יודע שהטסטר הוא לא עוד סוכן
שמשטה בי תמורת סכום סמלי? שהשמשה היא לא מסך והמפעל הנדלק הוא
לא אנימציה? אבל הפעם יש דרך לבדוק. הפעם אני הנהג. אני מוריד
את הסנדל מרגל שמאל, מאט את הרכב קלות ופותח את הדלת שלי תוך
כדי נסיעה. כשאני שולח את הרגל החשופה החוצה ומחכך אותה
באספלט, במהירות של 60 קמ"ש- אז אני יודע. זה אמיתי!