באמצע רחוב הומה אדם,על ספסל אדום מתקלף ממתכת ישבה ילדה
מנותקת לחלוטין מהמציאות.היא הרגישה כאילו אין איש ברחוב מלבדה
ומלבד כמה עצים וחתולים משוטטים.ישבה שם וחשבה עליו ובדרך
הסתבכה בשאלות על האופי שלה שכמו שהבינה במהרה-אין עליהן
תשובות. היא לא הבינה איך הוא יכול לעשות דבר כזה למרות שהיא
כבר  התרגלה לרעיון שהיא פשוט כמו בובה- שצורחת ובוערת מבפנים
אבל מבחוץ אותה ההבעה חייכנית ועיניים אופטימיות. איש לא הבין
אותה כמוהו. הוא תמיד ידע מתי האופטימיות מזויפות ומתי כבר
נמאס לה מהכל והיא כבר מוכנה לזרוק הכל ולקפוץ מקצה השולחן על
השקט שטמון איי שם למטה והוא ידע בדיוק איך להעלים את ההרגשה
הזו ולעודד אותה.
איפה לגעת,איפה לנשוך,איפה ללטף ואיפה לצבוט.הוא פשוט הכיר
אותה מצוין על כל הפרטים הכי קטנים שלה באשר הם.
לאט לאט הם כבר לא היו סתם ידידים טובים הם נסחפו למגמה המוזרה
והדיי שנויה במחלוקת- יזיזים. הקשר שלהם בתור יזיזים דווקא היה
טוב בהתחלה. את החלק של הידידות הם מילאו בקפדנות כמו קודם-
שיחות נפש אל תוך הלילה, טיולים איטיים לשומקום ובעיקר לעשות
אחד לשני קצת יותר טוב. החלק של היזיזות היה מעולה בהתחלה,דרך
מצוינת להעביר שיעמום טורדני, להפתר מגליי עודף מרץ או סתם
כשלפעמיים בא לך לשכב עם מישהו. אבל זאת היתה בדיוק הבעיה,הוא
ראה בזה דרך מצוינת להעביר את הזמן ולפרוק עצבים ולא מעבר לזה
והיא, מצאה בזה מין מקלט,משהו שייגן עליה באיזו דרך מוזרה וזה
מה ששבר אותה ואת הקשר.

כמה שעות לפני שהיא התישבה על הספסל היא התפרצה מהבית שלו אחרי
ריב רציני.היא האשימה אותו בהכל ועל הכל ועזבה.
עכשיו היא מבינה שהיא האשמה היחידה והיא מרגישה ממש זוועה.
עכשיו היא לבד,מנותקת,כואבת,כועסת ובעיקר מבולבלת.
היא מרגישה מוזר והיא יודעת בדיוק מה זה-זאת ההרגשה של לצרוח
בלי להשמע, לבעור מבלי להשרף והכל תחת שכבה עבה של חרסינה- היא
שוב בובה.