[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פיה במיל'
/
ילדים חורגים לאלוהים

בוקר אחד גילתה מעיין בלוטה קטנה בבית השחי שלה. היא לא ממש
נתנה לה תשומת לב מיוחדת. בגיל 15 בלוטה במקום נסתר בגוף לא
מתיימרת להסיח דעתה של נערה מתבגרת. מילא אם הבלוטה היתה על
הפנים היפות של מעיין, אבל הבלוטה היתה נסתרת וקטנה.למעשה בין
הפעם הראשונה ששמה לב אליה והפעם השנייה שראתה אותה, חלפו לא
פחות משישה שבועות. בחורף מעיין לא מורידה שיערות בבית השחי,
כי ממילא קר מדי עם גופייה. בכל זאת עכשיו כשהיא יוצאת עם אלון
כבר חודש, היא חשבה שכדאי לה להרשות לו בפעם הבאה להוריד לה את
החולצה, אז ליתר ביטחון רצתה להוריד שיער מבית השחי. היא נלחצה
כשגילתה שגודל הבלוטה השתנה. היא היתה נפוחה יותר וקשה עכשיו.
מעיין חשבה לעצמה שאולי יהיה כדאי לבדוק את זה עם רופא, אבל
שכחה מהעניין כשחיפשה תוכנית חילופית לערב האינטימי עם אלון.
כזו שלא תכלול בית שחי חשוף.

כשאלון אסף אותה היתה יפהפיה. לא קשה היה לראות שהצעיר מאוהב
בה. הוא חיכה מחוץ לרכב ובידו זר סיגליות קטן עטוף בסרט סאטן
לבן. היא השתהתה מעט ליד דלת הכניסה לבניין, מנסה לייצב את
רגליה שרעדו קלות, נותנת שהות לאלון להתרשם מתווי פניה העדינים
שנעטפו בשיער החלק שהיה פזור סביב כתפיה. יכל לראות את הקו
הישר שנטווה בין צווארה לכתפיה, מדגיש את הצוואר הענוג והלבן
שטיפס הישר לקו פניה. היה למעיין צוואר דק מאוד. היא אהבה
להבליט אותו בעזרת חולצות או שמלות ששרווליהן נחו מעבר לכתף,
חושפות את הקו המפתה והנקי של הכתף. היא אף פעם לא ענדה שרשרת,
אהבה את את העור נקי וטבעי.
כשהתעשתה התקרבה לאלון והושיטה אליו את ידה. הוא התקרב לנשק
אותה ונעצר בדרך כשאפו נצמד לצווארה הרך. היא הריחה כל כך טוב.
היה קשה לו להתנתק מהריח העדין ולחזור אל שפתיה. הוא סגד לה.
"מזל טוב יפה שלי" חייך.
"תודה". היא היתה מעט נבוכה, ממוללת את קצות חולצתה בין
אצבעותיה. "אז לאן הולכים היום?
"זו הפתעה" ענה. "כנסי לאוטו ותראי".
כל הדרך שתקו, ובכל זאת השקט היה רגוע ונעים. מעיין ניסתה
להסתיר את התרגשותה. זו הפעם הראשונה שיש לה חבר איתה ביום
ההולדת שלה והיא לא ידעה למה לצפות. חיפשה במבטה את הכוכבים
ממלאי המשאלות, אך השמיים היו שחורים לגמרי. רק אורו של הירח
האיר את הלילה.
הם התקרבו לחופי הרצליה. אלון עקף את החוף המוכר לה והמשיך
לנסוע לאורך השביל. לבסוף הגיע לנקודה מוגבהת מעל פני הים
ועצר.
"ועכשיו נסיכה שלי, יורדים". הוא יצא במהירות והגיע לצדה השני
של המכונית כדי לפתוח לה את הדלת. הוא הושיט לה יד כשירדה
מהאוטו.
"הם צעדו עוד כמה דקות בשתיקה. היא לא רצתה לשאול שוב. לא רצתה
להרוס את הרגע. מאחורי העיקול שירד אל החוף ראתה להפתעתה את
רוני וסיגל.
"מעייני!!! מזל טוב!!! אוהבים אותך" הם קפצו עליה בחיבוקים.
סיגל היתה החברה הכי טובה שלה. היא ורוני חברים כבר יותר משנה
ומעיין הרגישה בנוח איתם תמיד.
"חבר'ה יש לכם 10 שניות לסיים לחבק אותה, ואז אתם עפים מפה"
חייך אלון. "ותודה על העזרה".
"בסדר בסדר" סנטה בו סיגל. "ראינו אתכם מגיעים מלמעלה, תפסיק
לדאוג שנגנוב לך עוד שתי דקות איתה. הכול מסודר ומוכן שם. רוצו
לפני שיתפסו לכם את הים ושיהיה לכם ערב מקסים". ואז הם התרחקו
מחוייכים.

לאחר העיקול התגלה לעיני מעיין מחזה שמימי כמעט. עשרות נרות
פוזרו בחולות מפיצים ניחוחות עדינים של וניל ויסמין, אותם כה
אהבה. במרכז מעגלי הנרות המתין סדין גדול ולצידו שולחן מתקפל
עם שני כיסאות פלסטיק כחולים. על השולחן עמד בקבוק יין אדום
וצלחות ריקות. אגרטל קטן עם ורד לבן וזקוף עמד לצד בקבוק היין.
אוושת הרוח וגלי הים לאור הירח נתנו את הרקע המושלם למחזה.
אלון הניח זר קלוע פרחים לבנבנים זעירים על ראשה ומשך אותה
לכיוון השולחן. ריח הנרות שיכר אותה, הרגישה מרחפת.





"הביופסיה יצאה חיובית". ארשת הפנים של הרופא היתה חמורה
במיוחד, לרגע הצטערה על שסירבה לדרישתו להביא את אמה איתה
לפגישה.
"את מבינה מה זה אומר?"
"אני.. חושבת..." היא ניסתה להחזיק את עיניה פקוחות אך הן
התעקשו להעצם, כמו אם לא תראה את הרופא ייעלמו המילים.
"ועכשיו אני מקווה שברור לך שההורים שלך חייבים להגיע אלי יחד
איתך כדי לשמוע את האפשרויות".
"אי אפשר בלעדיהם? אני אעשה מה שתגיד לי, באמת שהם לא צריכים
לדעת"
"מעיין זה לא משחק. מדובר בסרטן". הזדעזעה בתוכה כשאמר את
המילה המפורשת. המילה חדרה לתוכה הרבה יותר מהמילים "ביופסיה
חיובית".
"אנחנו נקבע פגישה עם ההורים עוד השבוע מעיין. את צעירה וחזקה
אבל המחלה כבר בשלבים די מתקדמים. אנחנו נצטרך לערוך בדיקות
נוספות עוד השבוע"
"אבל... אתה בטוח? זה בטוח?"
הרופא הניח ידו על כף ידה של מעיין שנחה על השולחן, "מעיין
בשביל זה עשינו את הבדיקה החוזרת. אני חושש שכן"





מעיין ישבה בכסא הגלגלים שלה חיוורת וחלשה. רוני וסיגל ישבו
לצידה.
אמא נכנסה אל החדר עם מגש ואספה את הכוסות הריקות - "אני חושבת
שכדאי שתלכו סיגלי, היא חלשה בימים האחרונים, לא כדאי שתתאמץ
כל כך".
סיגל הנהנה ואחרי שאמא יצאה מהחדר הם התרוממו. סיגל לא יכלה
להתאפק יותר והתחילה לבכות. היא התכופפה לחבק את מעיין, אבל
פניה של מעיין נותרו קפואים באותה הבעה עגמומית אותה סחבה
בשבועות האחרונים. סיגל הסתובבה אל רוני וטמנה ראשה בצווארו
מייבבת.
"תודה שבאתם... תבואו גם מחר?"
"את בכלל רוצה שנבוא?" שאל רוני במבט מעט מריר.
"כן... בבקשה..." היא השפילה מבטה ונעצה את עיניה בשטיח.
מבטו של רוני מייד התרכך "בטח שנבוא מעיין, את יודעת שאנחנו
כאן תמיד"

הם הלכו. הפנים שלה התעקמו לרגע מאיימים להתפרק ולדמוע, אך היא
עצרה עצמה מלבכות. חשה רצון לטמון את ראשה בין שדיה הגדולים של
אמא ולהתייפח שם בתוכה. שאמא תכסה מעליה בגופה הגדול ותחביא
אותה מהעולם כדי שתוכל לתת דרור לכעס העצור בתוכה, לכאב. אבל
ארשת הפנים נשארה חתומה. לאמא ואבא קשה גם ככה, לא רצתה להעמיס
עליהם את כובד רגשותיה. אמא הולכת כמעט כל לילה לישון בדמעות,
מותירה את מעיין להיות עמוד התווך של המשפחה. אם גם מעיין
תתמוטט מה ישאר לעמוד?
מעיין בהתה במסך הטלויזיה המרצד. חבורת ילדי תיכון שהתקוטטו
בינהם מילאה את המסך. המורה הצעירה ניסתה להפריד בינהם.

אבא נכנס הביתה עם חיוך על פניו - "מעיין היום בערב יהיה אצל
דן שילון בחור צעיר שהבריא מסרטן, דיברו עליו בפורום באינטרנט,
אומרים שהוא נקי לגמרי עכשיו. אנחנו חייבים לשבת לראות את זה.
אמרו שהוא היה במצב חסר סיכוי ממש, אפילו הרופאים כבר הרימו
ידיים. וככה הוא הבריא כמו כלום, התאושש"
מעיין שלחה לאבא חצי חיוך - "טוב אבא, נראה את התוכנית".
אבא העביר ידו בליטוף על ראשה החשוף. מבלי משים היא העבירה את
ידה אחריו על הראש, כמהה למגע שיערה הארוך. הרגישה חשופה בלי
השיער שיסתיר את קודקודה, את עורפה. התעייפה מלראות עם אבא את
התוכניות האלו, אחריהן היו אמא ואבא מתמלאים בתקוות חדשות,
מנסים להניע את מעיין להחליט גם היא להילחם, לא לוותר. היא
היתה עייפה. אף פעם לא היתה שוחרת מלחמות, ובטח לא תשתנה
עכשיו.

הבחור בטלויזיה היה חייכן ואנרגטי. מעיין חשדה ששתה כמה כוסות
קפה ממש לפני התוכנית. הוא סיפר איך היה במצב קשה, כבר הגיע
לשלב שהכימותרפיה לא השפיעה והעביר יותר זמן מאושפז בבית
החולים מאשר בבית.
"איבדתי את הרצון לחיות. הכאבים קרעו אותי והרגשתי את הסרטן
אוכל אותי מבפנים.  לא יכלתי לקום מהמיטה לבד כבר".
"ואז הגיעה נקודת המפנה, ספר לנו איך זה קרה" דן שילון עטה על
פניו מבט רציני וכואב.
"ואז בוקר אחד כשהתעוררתי החלטתי שדי, שהגיע הזמן לקחת את עצמי
בידיים. לקחתי החלטה לנסות להציל את עצמי. שיניתי את כל דרך
החשיבה שלי מקצה לקצה, הבנתי שאני היחיד שיכול לעזור לעצמי.
ניסיתי לקום בעצמי מהמיטה אל כסא הגלגלים ואחרי כמה נפילות
הצלחתי. התגלגלתי אל המטבח ושם הכנתי לעצמי כוס תה - דבר שלא
יכולתי לעשות לבד חודשים ארוכים. זה היה הניצחון הקטן הראשון
שלי שדירבן אותי להמשיך.
בכל בוקר כשהתעוררתי חייתי במחשבות שלי כמו מי שהולך להבריא.
חזרתי לקרוא, ביקשתי מחבר מהאוניברסיטה שיעביר לי את החומר
הנלמד כדי להתקדם בנתיים בלימודים, לא לבזבז זמן ברחמים
עצמיים. שיכנעתי את עצמי להאמין שאצא מזה. לא שלא היו רגעים
קשים" מבטו של הבחור הפך רציני יותר, "היו רגעים שכמעט נשברתי,
אבל לא הייתי מרשה לרגעים האלו להימשך יותר מכמה דקות כי ידעתי
שאם אני שוב מוותר אני אגמר. לא יהיו לי כוחות להתחיל מחדש את
המלחמה. כן, החלטתי להילחם בסרטן כל בוקר מחדש".
מעיין קלטה בזוית עיניה את אבא מציץ לכיוונה, היא החזיקה את
עיניה תקועות במסך בעקשנות.
אמא ואבא החליפו מבטים בינהם אבל מעיין עשתה עצמה לא רואה.
"אני עייפה, אני רוצה לישון"
"חכי מאמי עוד לא נגמר, בוא נשמע מה קרה"
"אני לא רוצה לשמוע אני רוצה לישון"
ברקע הבחור המשיך לדבר - "בבדיקות הבאות הרופא חזר מופתע
לגמרי, הוא אמר שהיתה נסיגה קלה, שהתאים האטו את קצב ההתרבות.
הוא חזר ואמר שזה לא אומר הרבה ושזה קורה לפעמים, לא רצה לטעת
בנו תקוות שווא, אבל אני ידעתי שזה לא מקריות"
"אמא!"
אמא נאנחה ועזרה למעיין לעבור חזרה לכסא הגלגלים וגילגלה אותה
אל החדר. אבא הלך אחריהן בשקט והרים את מעיין אל מיטתה.
"מעייני הוא נלחם והוא ניצח, זה אפשרי, הוא לא הראשון ולא
האחרון שמנצח את המחלה הארורה הזו, למה את לא רוצה לנסות לנצח
גם כן? לנסות לפחות? את יודעת, המצב שלך עדיין ניתן לטיפול"
מעיין שנאה את טיפולי הכימותרפיה, הם הכאיבו לה, היא הרגישה
שהם מחלישים אותה עוד יותר. והשיער... השיער היפה שלה שגזלו
ממנה הטיפולים.
מעיין הייתה שמחה להיות בעצמה אחת מאורחי תוכניות הטלויזיה
שמגיעים כי הצליחו לנצח את הסרטן, בטח שהיתה שמחה. רצתה את
החיים שלה בחזרה, את אלון היקר שאחרי שמונה חודשים לא יכל יותר
לעמוד בכאב והפסיק להגיע אליה. רצתה את האושר שהיה לה, את
היופי והכוחות.
"אתם לא מבינים כלום, אתם לא מבינים את זה? נמאס לי, נמאס. למה
הם תמיד מראים את אלו שניצחו את הסרטן הזה? למה? למה בעיתונים
כותבים על אלו שהצליחו להישאר בחיים? אני לא רוצה לראות את אלו
שהצליחו במה שאני נכשלת יום אחרי יום" קולה נשבר כעת, "אתם
הייתם רוצים לראות יום אחרי יום אנשים שהצליחו בדברים בהם אתם
נכשלתם? כאילו באים ויורקים לכם בפרצוף, אומרים שאתם לא טובים
מספיק, שאתם יכולים גם כן, אבל לא רוצים מספיק חזק כנראה. למה
לא מראים לי את האנשים כמוני... למה לא מראים לי את אלו
שנכשלים כמוני יום יום... איך הם מתמודדים? אותם אני רוצה
לראות, ולא את הגיבורים שמנצחים. גם כן גבורה. אני רוצה לראות
שאני לא לבד... אני לא רוצה להיות לבד, אבל אני כל כך לבד..."
אמא מחתה דימעה, מעיין התהפכה במאמץ רב וקירבה את ברכיה אל חזה
כשפניה אל הקיר.
"את לא לבד מעייני, אנחנו איתך" אבא ניסה.
"אני רוצה ללכת לישון עכשיו. לילה טוב".





הרופא הוציא את תוצאות הבדיקות -
"אני חושש שהמצב החמיר, הסרטן התפשט החוצה ונראה אין לנו סיכוי
לעצור אותו".
"מה זה אומר?" שאל אבא בדאגה, מודה לאל על כך שמעיין סירבה
להגיע איתם לפגישה.
"אני מצטער, אבל זה כבר הסוף. לא נותרו לה יותר מכמה שבועות".
הכתפיים של אמא רעדו.





מעל הקבר שלה עמד אלון, מסרב לעזוב את החלקה גם אחרי שכולם כבר
הלכו.
"יפה שלי, מה עשו לך יפה?"
הוא מירר בבכי, מתעלם מהאנשים בבית הקברות. כרע על ברכיו מעל
הקבר הטרי.
"נסיכה שלי, למה הלכת? למה? היינו יכולים להיות כל כך יפים
יחד, כל כך טובים"

ובאותה כתבה בסוף השבוע בידיעות אחרונות נכתב עליה, על ההיא
שרצתה שיכתבו גם על אלו שלא מצליחים להילחם, אלו שלא מצליחים
לגבור על המחלה. גיבורה בעל כורחה, כך נכתב. הגיבורה שהפסידה
ובכל זאת היתה גיבורה.
























loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צריך להעשיר את
השפה
אם רוצה אתה
לכתוב את
סיפורך
והעשרה כזאת
תוכל לקבל
רק מספר או
מהפיה טינקרבל



מדריך לכותב
הצעיר


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/10/02 9:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיה במיל'

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה