התחלה של מה?-



"משוגעת ארורה שכמותה!" צעקתי לעברו של חייל המישמר
"מה היא חושבת לעצמה? שהיא מלכה או קיסרית?"
החייל המיסכן לא ידע מאיפה זה נפל עליו, ואני לא מופתע מיכך.
"היא רוצה לעשות טקס? טוב ניתן לה טקס!  טקס גירוש מכשפות!"
בעודי צועק על החייל המיסכן שהביא לי את ההודעה אל האוהל שלי
הבחנתי מדי פעם בצלליות של חיילים שעוברים מהר בלי להישאר
הרבה זמן להקשיב למה שקורה כאילו זה איזשהו כישוף מוטל.
"להודיע לה את מה שאמרת לי?"
היבטתי לחייל בעיניים והבחנתי שהוא מת מאימה,
ועל בטוח לא רוצה לימסור לה את ההודעה של מה שאמרתי כרגע לו,
לאט לאט התחלתי להבחין עד כמה החייל הזה צעיר, ניראה בחור נחמד
וצעיר, כזה שהמישפט אומר עליו "חלב אימו עדיין על שפתיו"
'בחור מיסכן' חשבתי לעצמי
ניתקע באמצע מקום שאינו מתאים לאנשים בגילו,
ואז ניזכר בה וניזכרתי איך רבים הגיעו למצב שהוא הגיע.
"אני אלך לשוחח איתה"  באותו רגע שאמרתי מישפט זה הוא ניראה לי
פחות מפוחד ויותר רגוע אך עדיין לחוץ
"אתה יכול ללכת לנוח עכשיו, חופשי" במילה האחרונה שלי הוא
כימעט היתמוטט על הריצפה מרוב אושר, ואני דווקא הבנתי אותו.
יצאתי מפתח האוהל, נעמדתי לרגע זקוף, הקשבתי לקולות הלילה
לשירת החיילים במדורות שהיו מרוחקות מספיק מהאוהל שלי ביזמן
שצעקתי, או שסתם 'לא הקשבנו למה שנאמר' כדאי שלא אחשוד בהם.
אחרי שלקחתי נשימה עמוקה והרחתי את ריח הבשר המיתבשל שהזכיר לי
עד כמה אני רעב, הלכתי לכיוון אוהלה.
האוהל שלה היה בגובה אדם וחצי לפחות, צבעים אדום שחור וזהוב עם
סמלי הגילדה שלה, כדאי שאתאר לכם מי היא ומה היא היתה, ועדיין
לצערי.
הבחורה הזאת בגובה בנות המיזרח נמוכה ממני בערך באמה, יש לה
שיער חום אדמוני מדהים, וזוג עיניים חומות קשות עם ירוק רך,
למרות שהיא נמוכה, יש בה עוצמה, היא קוסמת, או "אשפית קסם"
כפי שהאנשים שלי נוהגים לומר, אני פשוט אוהב ליקרוא לה מכשפה,
כי זה מה שהיא בשבילי, אבל השם שלה כדי שתפחדו מימנה הוא:
לירנה טורמור.
בחורה ראוותנית מאוד, וגם מאוד שחצנית, אבל עכשיו נמשיך
בסיפורנו.
ניכנסתי למיבעד כנף האוהל וברגע הראשון שהיסתכלתי פנימה הבחנתי
בלהבת קסם שמרצדת במרכז האוהל, ומאירה שלוש תיבות (שתיים מהן
בטוח ללבוש ואחת חפצי קסם או תכשיטים)
שולחן כתיבה מסוגנן (בטח של נגרים מעולים) ועליו ערימות דפים  
מיטה מיתקפלה (הופתעתי מיכך)
ו.. את לירנה
"אז קיבלת את ההודעה שלי" היא הביטה בי עם חיוך על פניה
"אתה לא חייב להיות זועף אם לא אהבת את ההודעה הזאת"
באותו רגע הבחנתי שאני עם פנים זועמות ומיד שיניתי את הבעת
פני
"קיבלתי אותה ובאתי לכאן כדי לברר למה את מיתכוונת במה
שנימסר"
השבתי לה בקרירות
"אני מיתכוונת למה שאני מיתכוונת, כמו תמיד" השיבה לי עדיין עם
החיוך המקניט
"אם את מיתכוונת לכך שאני ואנשי צריכים לסכן את צווארנו
בישבילך,
נגד צבאות רבים, ויצורים מיסתוריים, רק כי ביקשת, אז את יכולה
לחשוב שנית"
"אתה יודע שאתה לא תהיה מוכן לותר על ההיזדמנות ליצבור תהילה,
וגם כן... לא תוכל לסרב לעלמה בבעיה"
"ולמה לא?" השבתי
הבחנתי שלזה היא לא היתה ממש מוכנה לפי הניצוץ בעיניה,
אך ידעתי שהיא תעשה לי את זה שוב.
קודם כל, אתה אביר, דבר שני" והיא היתיישבה על המיטה עם הגלימה
האדומה שלה ותחריכי הזהב ומחשוף שהבליט את חזה
"אני יודעת כבר שתלך אחרי עד לסוף העולם, בלי אפילו לשוב"
"מה..."
"אל תחשוב על העלמה ההיא, אתה יודע כבר שאין לך סיכוי איתה,
ואל תגיד לי חתונה כי היא כבר מתכננת את שלה עם אחר" היה לה
מבט של ניצחון על פניה, ועד כמה ששנאתי את זה, ידעתי שהיא
צודקת.
היתישבתי על האדמה כשגבי נישען השולחן, לפי פניה ראיתי שהיא לא
שמחה מיזה אבל לי לא היה איכפת מיזה
"עוד כמה זמן אנחנו צריכים להיות שם?" שאלתי אותה כמו ששואלים
האם בוקר או צוהריים עכשיו
"עוד חמישה עשר יום אנחנו צריכים להגיע לשם" היא השיבה לי
כשהיא בודקת את ה'מניקור' של ציפורניה
"מה חמשיה עשר יום?" התחלתי להרים את קולי בלי להיתחשב האם
שומעים אותנו או לא
"הישתגעת? אנחנו לעולם לא נגיע לשם תוך חמש עשר יום!"
"אתה לא צריך להדאיג את ראשך המיסכן בשטויות אלו, אתה רק צריך
לומר לצבא שלך את הפקודות שלו, וזהו" היא אמרה לי את זה כאילו
אני ילד בן חמש שהיא אומרת לו מה לעשות
בד"כ אני נותן לאנשים כאלו תשובה מלשוני החדה
אך זאתי בחורה שלנסות להיתווכח איתה זה כמו להיתווכח עם קיר
שהוא לא קיר, אפילו פרד יברח ממנה ביגלל עקשנותה.
"אז מה יש עוד חמש עשרה יום?"
"עוד חמש עשר לילות עד הירח המלא"
"אני מופתע מיכך שעדיין לא שלחו ערפדים אחרייך" השבתי לה בזעם
"אני עוד אחשוב שאתה שונא אותי, חוץ מיזה הם בטח ישלחו יצורים
גרועים יותר"
"איך אשנא בחורה חמודה שכמותך?" השבתי לה עם קול מקניט משל
עצמי
"איזהר לך רנטל, שלא אחשוב שאתה מפתח רגשות כלפי" היא השיבה לי
כך שהחלטתי שזהו
"טוב" קמתי ממושבי ושמתי את ידי על חזי "לילה טוב לך עלמתי,
ושהאלים ישמרו על חלומותייך, ושהדרך תגן על עצמך מפני נישמתך"
והתחלתי לצאת מאוהלה שומע אותה אומרת בקול חלש
"שוב אתה והדרך שלך, העיקר שהיא תישמור עלייך"
אחרי שהיתרחקתי מאוהלה בכמה צעדים נעמדתי זקוף והקשבתי
שמעתי את החיילים צוחקים, שרים, ומי שישן חזק, נוחרים.
והרחתי את ריח רטיבות העצים ואת העצים שדלוקים באש,
ושוב תפסתי את הריח של אוכל מיתבשל באפי, וניסיתי להיזכר מתי
אכלתי לאחרונה.