"...טוב הזמן שלך עבר, אנחנו ניפגש שוב בימים הקרובים..."
מארגן את השכל, נירגע מכול הפרטים החדשים ששמעתי, מנסה לעכל
הכול, שותה משהוא כדי להרגיע את העצבים ופתאום הטלפון מצלצל
"הלו? -הלו? אפשר לדבר עם ירדן? -מדבר, מה שלומך? -לא טוב, אני
בדיכאון. -מה קרה, אתה רוצה לדבר על זה? -כן, אתה יכול לבוא
לכאן? -זה יהיה קצת בעיתי אבל אני אבדוק, חצי שניה........ כן,
אני כבר מגיע. -טוב אני ממתין לך, ביי. -להתראות." זורק את
הפלפון, הארנק והמפתחות לתיק "אני הולך אני אהיה פה באזור
ביי!! -לקחתה פלפון? -כן, אדאוס." ניכנס לאוטו ונוסע לחבר
שבדיכאון, בדרך ניכנס לדיכאון ועצב בעצמי כשאני רואה את כול
הגועל והאכזריות שנמצאים מחוץ לחדרי המוגן, כול הזבל ברחוב,
בע"ח דרוסים על הכביש, אנשים שהולכים מכות על שטויות ומגיע
לחבר.
"שלום. -שלום, מה קרה? -אל תשאל, נפרדתי מהחברה ואני בדיכאון,
נורא אהבתי אותה, אני לא יודע מה לעשות. -מה נפרדתם, מה קרה?
-אני לא יודע, פשוט נפרדנו בלי שום סיבה, אנחנו נשמור על קשר
אבל זה לא יהיה אותו הדבר, אני פשוט אמות אם אני אראה אתה עם
מישהו אחר, אני פשוט אתאבד. -לא אתה לא, גם אתה וגם אני יודעים
שאתה לא תתאבד אם תראה אותה עם מישהו אחר אבל מצד שני שנינו
יודעים שאתה עלול להרוג את המישהו האחר אז בנאדם, אתה צריך
לחזור ומהר לתרגילי הרגיעה ההם, אתה זוכר שזה הוציא אותך מצרות
כמה וכמה פעמים נכון? למשל בפעם ההיא ש..." חמש שעות אחרי זה
"...טוב איש, אני באמת חייב לזוז, אבל נמשיך את השיחה הזו אם
תרצה בסדר? -טוב, ביי. -ביי איש, תרגיש טוב" ניכנס לאוטו,
ניכנס לדיכאון כי אני לא יודע איך לעזור לחבר, נוסע הביתה,
ניגעל מכול הזבל שבכביש, מת מפחד מהאנשים שנוסעים על מאה
חמישים בתוך הישוב ובאים ישר מולי, נוסע בדרך עוקפת כדי לא
לסוע על גוויות החתולים והכלבים שעל הכביש ומגיע הביתה, רוצה
ללכת לישון אבל "חזרתי. -איפה היתה, אתה יודע מה השעה
עכשיו?!!!? -הייתי אצל חבר, אמרתי לכם, אני פה באזור. -אבל לא
אמרתה בדיוק איפה ואתה לא עונה לטלפונים, אתה יודע איך דאגנו,
כבר כמעט ביקשנו מאחותך שתבקש שהמוקד יחפש אותך!!! -אויש
תירגעו אני כבר כמעט בן 19, מה הקטע שלכם אני יודע לדאוג לעצמי
ואני יודע איך להסתדר אז אולי תפסיקו לצעוק ולהשתולל בכול פעם
שאני נעלם קצת מהבית? חשבתי שאתם רוצים שיהיו לי חברים ועכשיו
כשיש ואני הולך אליהם אתם מתפרצים!! אני לא ילד בן 9 אני כב...
-אז תפסיק להתנהג כמו אחד.- תנו לי לסיים את המש... -לא, אתה
תהיה עכשיו בשקט ותקשיב לנו, נכון אנחנו רוצים שיהיו לך חברים
אבל לא הטיפוסים הדיכאוניים והאובדניים הללו, תראה איך הם
משפיעים עליך לרעה, זהו אתה לא הולך יותר לשום מקום מבלי
להשאיר כתובת, שם, מספר טלפון ובעיות נפשיות של האדם. -אתם
צוחקים עלי נכון? זה שאתם ההורים שלי זה לא אומר שאתם יכולים
לרדות בי כאילו אני איזה עבד שלכם. -ועוד איך אנחנו יכולים."
בורח לחדר, נועל את הדלת מתפשט וניכנס למיטה לישון,  אני עדיין
ער ב-4 בבוקר כי אני לא מסוגל להירדם מכעס על ההורים שלי ובגלל
תכנונים איך להרוג את שניהם ולצאת מזה נקי אבל אז נורא אדומה
נדלקת אצלי, לא חשבתי בכלל על החבר שלי, איך הוא בבאסה עכשיו,
הוא מדוכא בטירוף, אני יודע שעד היום הוא סתם צחק בנושא, חתך
את עצמו מדי פעם, לקח כדורים פה ושם אבל הפעם זה נראה ממש ממש
רציני, אני נורא מפחד שבבוקר הוא כבר לא יהיה בחיים אבל אני
חייב לקחת את הסיכון של לעזוב אותו כי אחרת הוא לא יתמודד עם
זה, יש לי סיוטים כול הלילה ומתעורר בערך ב- 05:30, ב- 06:00
כבר מתחיל להתאמן וב- 07:00 מתקלח, מצחצח שיניים, מתלבש, אוכל
ויוצא לחבר שלי הפעם מבלי להודיע רק "ביי!!" אחד עצבני ומסתלק,
מגיע לבית של החבר שלי ורואה המון אמבולנסים ושתי ניידות
משטרה, עוצר באמצע הכביש ורץ לראות מה קרה.
"סלח לי אדוני השוטר, מה קורה פה? למה כול האמבולנסים? -ילד
תתרחק! -אבל אני חבר של פיץ. -של מי? -נו של אמיר, אנחנו
קוראים לו פיץ בחבר'ה. -טוב ילד תיכנס." רץ לקומה העליונה לחדר
של פיץ ובדרך יש יותר ויותר רופאים וחובשים. "מה לעזאזל קורה
פה? -מי אתה ילד? -אני חבר של פיץ. -של מי? -של מי שחי בחדר
הזה שאני לא יכול להיכנס אליו בגלל כולכם, מה לעזאזל קורה
פה?!! -ילד, החבר שלך כנראה רצח משהיא ואז התאבד. -מה?!?!?!?!
-אתה מזהה את הבחורה שבתמונה? -כן... זו החברה של פיץ, אבל הם
נפרדו, מה הקשר אליה? -היא הבחורה שנמצאה מתה איתו בחדר."
אני ניכנס להלם מוחלט, תמיד ידעתי שהוא קצת משוגע אבל לא עד
כדי כך, ראיתי שהוא בדיכאון אבל תמיד הדבר שהכי עזר לו היה
לדבר, לישון בלילה ובבוקר להמשיך לדבר, זה תמיד עשה לו יותר
טוב... מה לעשות? אני חוזר הביתה לבן כמו סיד, ההורים צועקים
עלי שוב ואני פשוט מתעלם, תופס את הטלפון ומתחיל להתקשר לכול
החברה.
אני מתקשר לריי, ליאור, שרון, לקיט, לג'ינג'י ויערה מודיע להם
על מותו של פיץ, כולם מגיבים ביללות של 'מה? איך הוא העיז
לעשות לנו את זה? אנחנו הינו אמורים ללכת ראשונים, איך זה קרה?
ומה עם התוכניות על ההתאבדות ההמונית? ככה הוא נוטש אותנו?'
כולם הגיבו ככה חוץ מרונה, רונה היתה מאוהבת בפיץ כבר הרבה זמן
ורק אני בתור הפסיכולוג של החבר'ה ידעתי את זה, ובעצם ידעתי
הכול על כולם, כי תמיד כולם הפכו אותי לפסיכולוג של החבר'ה, זה
באישיות שלי לעזור לאנשים.
אבל רונה, רונה רק אמרה לי שהיא לא האמינה שזה קורה, שהיא
אוהבת אותי ושכדי שאני אתחיל להתכונן לגל של הלוויות, איך היא
ידעה אני לא יודע אבל היא ידעה והיא צדקה, מאוחר יותר באותו
היום שמעתי שגם היא התאבדה, אני החלטתי שזהו, אני לא שומר יותר
בפנים את הסודות של כולם, אני הולך לרכז את כולם ולהתחיל לדבר
איתם על הבעיות שלהם, הבעיה היא שהכולם הללו היו עכשיו רק אני,
קיט, ג'ינג'י ויערה.
ריי ליאור ושרון שגרים באותו הרחוב נפגשו ונשברו, פשוט חתכו את
הוורידים ולקחו כדורים, שלושתם עכשיו בטיפול נמרץ, אני מקווה
שהם יצאו מזה.
בכול מקרה קבעתי להיפגש עם ג'ינג'י, יערה וקיט בחורשה שמאחורי
הישוב, מקום מבודד בוא נוכל לשבת ולדבר בלי הפרעות, כמה שאני
טעיתי, אף אחד מאיתנו לא בדיוק יכול להתמודד עם ג'ינג'י, הוא
הכי חזק, הכי זריז והוא הכיר את החורשה יותר טוב מכולנו, בערך
אחרי חצי שעה שישבנו שם ודיברנו הוא פשוט ברח ומצאנו אותו רק
כשעקבנו אחרי שלוליות דם שנתקלנו בהן במקרה, מצאנו אותו תלוי
על אחד העצים עם חתכים אנכיים מפרק היד ועד למרפק, יערה, אחותו
פשוט חטפה התקף וגם היא בבית חולים עכשיו, אני התחרפנתי
לחלוטין ולא ידעתי איך להתמודד עם כול המוות של החברים שלי ועם
כול הניסיונות ההתאבדות, נשארנו רק קיט ואני, קיט היתה לבנה
לחלוטין ובהלם מוחלט, מאוחר יותר אשפזו אותה ואותי בבית חולים
לחולי נפש, כול זה קרה לפני שלוש שנים, בינתיים שמעתי שיערה
יצאה מבית החולים והצליחה להסתדר איכשהו, ליאור הפך לצמח מכול
הכדורים, ריי ממשיך עם ניסיונות ההתאבדות שלו ושרון ברחה לה
לחו"ל לאן שהוא.
מיד כשאמרו לקיט ולי שאנחנו יכולים לצאת מבית החולים לחולי נפש
קיט קפצה על המציאה אבל אני, אני החלטתי להישאר, הגעתי לשיחה
עם הרופא הראשי, דיברנו בערך חצי שעה ואז הוא אמר לי "...טוב
הזמן שלך עבר, אנחנו ניפגש שוב בימים הקרובים, אחים קחו אותו
לחדר בבקשה." לקחו אותי לחדר, אמרתי שלום לעומר ולשני, לאביב,
לאופל, ללילה ולשיר וכעבור 10 דקות התחלו בקבוצת התמיכה שיש
לנו כבר שלוש שנים שמדי פעם מצטרפים אליה אנשים חדשים ולפעמים
יוצאים ממנה אנשים שהבריאו או שכבר אין מה לעשות בשבילם חוץ
מאשר להגיע להלוויה.
זה לא שעבדתי בבית החולים פשוט איך שהוא הוקמה הקבוצה שלנו,
אני לא רופא ולא פסיכיאטר, לא מטפל ולא תרפיסט, אני סתם בנאדם
עם אישיות שכזו, אתם יודעים, אתם מכירים את האישיות הזו, נו,
הפסיכולוג של החבר'ה.