הוויה, קיום, הווה נצחי.
ולפתע! רפלקס מופעל, סכנה, רעל, בריחה, וניצוץ ההוויה מהבהב
וכבה לנצח.
ביקום אחר מסתורי ורחוק השוכן באותה נקודה בדיוק, המשיך מר
ווייט למרוח יוד על השריטה באצבע. היכן שהוא במוחו שכן הידע כי
היוד הנמרח יחסל ציויליזציה של מיליוני חיידקים, אבל ידע זה לא
חלחל אל ההכרה. המוח קטלג את אותה ידיעה כבלתי חשובה. אחרי
הכל, למי כבר איכפת מחייו של חיידק.

האני כחלק ממכלול, צועדת בנתיב הריחות שהשאירו אחיותיה, תחושת
שייכות, הריחות נושאים מסר מאחיותיה, כולן ביחד מהוות את הקן,
האחיות איתרו מקור מזון בהמשך.
ופתאום! אור השמש מוסתר, והרים ענקיים נופלים מהשמיים, סכנה,
פחד, צריך להגן על המלכה, ואז מגיע הבזק כאב ולאחריו כלום.
מפרספקטיבה שונה על אותו המקום אפשר היה לראות את מר גרין
מזמזם לעצמו מנגינה עליזה בעודו מכסח את הדשא בגינה. הגוויות
הקטנות על סכיני המכסחה לא טרדו את מנוחתו. אחרי הכל, למי כבר
איכפת מכמה נמלים עלובות.

שלווה פסטורלית, נופים ירוקים, אוכל בשפע, הריחות שמביא עמו
הגשם הראשון, תחושת לשונו הזעירה של הוולד, המצמיד את פיו הקטן
אל השד ויונק בתאווה.
יצור גדול דוהר בשביל השחור ונעצר, השתוממות, מהיצור יורדים
שני יצורים קטנים, פליאה, היצורים דוחקים אותה לעבר היצור
הגדול, פאסיביות מהולה בפחד, נופים חולפים במהירות, עצירה,
יצורים קטנים מורידים אותה מהיצור הגדול, חוסר אונים, חפץ ארוך
וחד מונף לעבר צווארה, לא רוצה לחדול להיות, כאב חד שהולך
ומתעצם ונעלם במפתיע משאיר אחריו את ריקנות החידלון.
הרחק מהדם שנשפך ישב לו מר רד במסעדת יוקרה וביקש את הסטייק
שלו מדיום, עסיסי, איך שסטייק צריך להיות. חייו ומותו של היצור
ממנו נעשה הסטייק לא העסיקו את מחשבותיו. אחרי הכל, למי כבר
איכפת מאיזו פרה.

צחוק של אושר, חדוות המשחק, אתה הבורח אני התופש, רצים צוהלים,
נופלים לרצפה, מתגלגלים על אבק, קמים צוחקים, נכנסים לבית,
מאובקים, מחייכים.
ולפתע פתאום מזדעזעת הארץ, הקירות רועדים, והבית נופל וקובר
מתחתיו את הצחוק, וקיום המודע נקטע לטובת הריק השחור.
במקום שמעבר למרחב ולזמן שכן כוח אינסופי יודע כל, והיווה את
הסיבה לכל שהיה ולכל שיהיה. רעידת האדמה על אחת הפלנטות
העלובות שבעולמו לא תפסה אפילו נתח זעיר מתשומת ליבו. אחרי
הכל, למי כבר איכפת מכמה יצורים יהירים וחסרי חשיבות, למי כבר
איכפת מחייו של אדם.