יש לי זיכרון גרוע.
מה לעשות, לזכור ולשנן דברים זה לא הצד החזק שלי. יש אנשים שאם
תגיד להם משהו, זה ייקלט אצלהם במוח. גם אם הם לא ממש מקשיבים
זה נספג.
אצלי זה לא ככה. אם תגידו לי משהו ואני לא אהיה מוכן מראש
לקלוט את המידע, סביר להניח שלפני שאשים לב הוא כבר ייצא דרך
האוזן השנייה. אני צריך לדעת שאומרים לי משהו חשוב מראש בשביל
להיות מוכן לספוג את המידע, מהר מהר לפני שהוא יברח לי.
זה קצת לא נעים לפעמים, כי התכונה הזו היא לא תכונה שאפשר
לראות אצל אנשים. שאפשר "להקדים תרופה למכה". כשמישהו פונה אלי
ואומר לי משהו הוא לא יודע שהוא צריך להזהיר אותי מראש
שה"משהו" הזה חשוב ושאני צריך לקלוט את זה, ולרוב זה פשוט עף
לי בלי שאני שם לב. כמובן שלאחר מכן אני מקבל פרצופים של "אל
תגיד לי ששכחת את...", וזה, רבותי מאוד לא נעים.

בזכרוני מקרה אחד מאוד מביך מכיתה ג', עוד כשהייתי ילד ירושלמי
קטן ותמים. ההורים שלי טסו להם לחו"ל, והודיעו לי שהם לא יוכלו
לבוא לאסוף אותי ואת החברים שלי מחוג קראטה כפי שנעשה כל שבוע
ביום רביעי. אני, כמובן, הייתי באמצע צפייה בצבי הנינג'ה, ומה
יותר חשוב לילד קטן ותמים מאשר צבי הנינג'ה?? לכן המידע נכנס
דרך אוזן ימין, בילה קצת זמן באמצע בתקווה להקלט, אך מיד הבין
שאין טעם ויצא לו דרך אוזן שמאל.
הגיע לו אותו יום רביעי, שהיה כמו כל שאר ימי הרביעי הרגילים
שלי כילד קטן, וכמובן היה לי חוג קראטה. בסוף החוג ישבנו אני
ועוד שני חברים מחוץ למתנ"ס וחיכינו להוריי, שאני ברוב תמימותי
הייתי בטוח שיבואו. מתישהו.
לאחר שעה שיחות נפש ושיחות חולין אחד עם השני עם השלישי,
התחלנו לדאוג. אני הצעתי מתוך כוונות טובות בלבד ללכת למשטרה
ולבדוק מה קרה להוריי אשר נעלמו לי ככה סתם פתאום. למזלי הרב
עד מאוד, החליטו חבריי לא לקחת את עצתי והלכנו ברגל את
הקילומטר עד הבית. ההורים של חבריי עשו מהסיפורון שלנו עניין
גדול והתקשרו אל סבתא וסבא (שעשו בייביסיטר בזמן שההורים היו
בחו"ל- תראו עד כמה לא קלטתי מה הולך סביבי). לאחר שיחות הורים
רבות ואולי אפילו טלפון לחו"ל (אני לא יודע), מצאו את מקור
הבעייה...
אני והזכרון הסלקטיבי עד מאוד שלי