אם יש סיטקום אחד מצחיק בטלוויזיה אז זה "חברים". פייר, זה הכי
מצחיק. יש כאלו שיגידו סיינפלד אבל מה הם מבינים, אני יודע
יותר טוב, אני מייצג את העם. מה שאני אוהב רוב העם אוהב, ככה
לפחות אני מרגיש. עממי קוראים לזה, תמיד חשבתי שאני כזה.
עובדה, כל ערב אני מול הטלוויזיה רואה תכניות, אני משתדל לתפוס
את המצחיקות אבל קורה שנתפסים לאיזה דרמה קורעת לב או סתם סדרת
אקשן עלובה שהתחלת לראות מהאמצע ואתה בכלל לא סגור על מי
הטובים ומי הרעים. ככה זה שיש יותר מדי זמן פנוי, זאת בעיה
רצינית.
כשאני רואה טלוויזיה או יותר נכון לומר כשאני צופה בטלוויזיה
אני מאזין לה רק בחצי אוזן, כי בחצי השני אני מקשיב לקולות
מסביב והם לא פחות מעניינים.
אני שומע את אבא ואמא מתווכחים במטבח על משהו חסר משמעות הנובע
לרוב מאי הבנה אחד של השני, אמא נורא נעלבת ואומרת שנמאס לה
ושהיא לא יכולה יותר ואבא רק מתפלל שיהיה לו את המיני טייפ
הקטן הזה ואז הוא יקליט את אמא ויוכל סוף סוף להוכיח לאמא שהוא
צודק והיא באמת אמרה את מה שהוא חושב שהיא אמרה.אבא שלי גבר.
כשהוויכוח נגמר, אבא יוצא מהמטבח עצבני, ממלמל משהו לעצמו ואז
אני שומע את רוקי חולם סיוטים, אני די בטוח שיש לו סיוט כי הוא
משמיע קולות של שיהוק, צפצפה וצופר ביחד וזה לא יכול להיות
בגלל חלום טוב.ואז באמצע, בין שיהוק מתמשך ובכייני לבין קול
הצחוק העולה מן הטלוויזיה אני שומע את החריקה, וזו לא סתם
חריקה. חריקת בלמים מחרישת אוזניים, אני יודע שזו מכונית פה
מהצומת ליד אבל אני לא מסתכל, אני יכול כמעט להריח את הריח של
הגומי השרוף מעצמת החיכוך של הגלגלים, אבל במקום להסתכל אני
מוצא את עצמי במצב עוברי משהו שבו הכתפיים שלי עולות כלפי מעלה
כאילו מנסות לכסות על האוזניים ולהגן עליהם, עיניי עצומות
כאילו כדי לא לשמוע, פי מכווץ ושיני נוגעות זו בזו בחוזקה, אבל
זה לא בא, ה"בום" לא בא.
אני ציפיתי לו והתכוננתי והוא - שום דבר, מצידו עד מחר אני
אחכה. רק עכשיו אני מרשה לעצמי להרפות ולהסתכל על הצומת
מהחלון, אבל הכל שם כרגיל, אין שום סימן אפילו לחצי תאונה.
אל תבינו אותי לא נכון, אני שמח שלא קרה כלום אבל בסתר לבי אני
רוצה פעם  לשמוע את ה"בום", רק פעם אחת ואז אני אוכל לרוץ
למטבח ולהגיד לאמא ואבא ש"הם לא מאמינים מה קרה" וש"יבואו מהר
לראות" ואולי אני אפילו אספיק להיות הראשון שיזמין אמבולנס שזה
לפחות קשה כמו לעלות לשידור ברדיו אם לא יותר.
ואבא יסתכל מהחלון ויאנח ארוכות: "אוי, למה לנהוג ככה,למה?
אלף פעם אמרתי שזה מה שיקרה, ואז דיבורו יהפך למלמול חלש בעודו
מאבד את הנקודה שלו, ואמא תיבהל ותתפלל מהר וגם תלחש מילים
ברומנית ואם מישהו יתעטש היא תמשוך לו באוזן ותגיד "ויי
זמיר".ואז שניהם ינידו את ראשם לשלילה ויעשו קול שרק הורים
עושים, זה קול כזה כאילו אתה מנסה להגיד הרבה פעמים צ' מהר,
משהו כזה.
אבל כמו שהבנתם כל זה לא קורה כי ה"בום"  אף פעם לא מגיע,
לפחות לא בצומת שלי, רק חריקה צורמת כמו קומקום עם משרוקית
חזקה שמודיע שהמים רותחים.
עזבתי את הטלוויזיה והלכתי לשחק במחשב, יש לי משחק כזה שבו אני
אישה עם ציצים גדולים ואני מרביץ להרבה אנשים רעים, אני יודע
ללכת מכות טוב וגם יש לי המון נשקים מגניבים.
במשחק יש המון "בומים", כמעט כל מכה שניה ובייחוד כל נשק חדש,
אבל זה רק במשחק, אני את ה"בום" שלי רוצה לשמוע בצומת.

רוקי התעורר והחלטתי לרדת איתו, וזה לא דבר שקורה כל יום,
ירידה מרצון. אל תבינו לא נכון, אני מאד אוהב את רוקי אבל פשוט
שונא, שונא לרדת איתו. זו מן שנאה כזו שאי אפשר לתאר, זה לא
כמו לשנוא את היטלר או לשנוא ערבים וזה גם לא כמו לשנוא שבדיוק
כשמצאת את הקורנפלקס אז החלב נגמר וצריך לפתוח שקית חדשה, זו
שנאה כזו שרק מי שיש לו כלב יכול להבין.
לקחתי את החגורה, רוקי קפץ משמחה ורץ ישר לכיוון המטבח, אז
שאלתי את אמא מה אפשר לתת לו ואבא אמר שהוא לא מוכן לזה שצריך
לתת לכלב אוכל כדי שיסכים לרדת ושזה כמו שוחד ואז צעק והתעצבן
ואח"כ עוד פעם צעק, אבל רוקי לא התרגש, רק הוריד את  הזנב ואכל
את ה"אליבנקה" בשקט עד שאבא חזר להישפך על הספה, מצדיק את עצמו
במלמולים חוזרים.
טיילנו מתחת לבניין וכשהגענו לגן הציבורי ישבנו על ספסל, הוא
תמיד יושב עם התחת אליי וזה דיי מעצבן בדרך כלל אבל היום זה לא
הרגיז אותי, אולי זו היתה הרוח הנעימה שנשבה באותו ערב,גם
כשהתחכך בי והתחנן שאגרד לו בגב התחתון זה לא הרגיז אותי למרות
שבדרך כלל אני לא מתלהב מזה, שלומית אומרת שזה כמו לאונן לו,כל
הגירוד הזה  בגב התחתון ושבכלל אני אפסיק לקרוא לזה הגב התחתון
כי זה בתחת ושאני אשלים עם העובדות. אבל אני לא חושב ככה, אני
חושב שזה סתם כיף לו כי טיפה מגרד לו
וששלומית בכלל מקנאה כי לה לא מגרד בגב התחתון.
כשהמשכנו את הטיול חזרה הביתה פתאום רוקי עצר וחייך אליי חיוך
מלא, רונית אומרת שהוא לא מחייך והוא סה"כ נושם. אבל אני מכיר
אותו יותר טוב והוא בטוח מחייך אליי, אני מת עליו שהוא עם
החיוך הזה מרוח לו על הפנים החמודות שלו,הלשון שלו תלויה
באוויר וקולות הלחתה נשמעים ברקע.
" מה יש רוקי? מה קרה?" שאלתי אותו בקול מפגר של אמא שמסבירה
לתינוק שלה איך עושה חתול ומי בא לאבא.
אבל רוקי פשוט המשיך לחייך והפנה את ראשו לכיוון הצומת הנשקפת
מחלוני, ובאותו הרגע שהתחלתי להרים את ראשי לכיוון הצומת החלה
חריקה אדירה שנשמעה מכיוון הצומת ולולא נסיון העבר הייתי חושב
שזו בטוח תיגמר בתאונה.
אני לא יודע למה, אולי זה החיוך של רוקי או ה"אליבנקה" הישנה
שאכלתי בשותף עם רוקי לפני שירדנו, אבל משהו גרם  לי באורח פלא
לא לעצום עיניים ולכווץ כתפיים כמו כל פעם אלא להישיר מבט אל
תוך הצומת ולראות את המיצובישי הלבנה חורקת בלמים, מייצרת צליל
כל כך צורם שנדמה לי וסדק את זגוגית משקפיי, וממולה סובארו פשע
כחולה מאיימת בהתנגשות חזיתית בלתי נמנעת, לא היתה שום דרך
להמלט מהמצב, תאונה וודאית, אבל פתאום בשיא החריקה הופיע מלאך
מהשמיים והמכוניות עברו אחת בתוך השניה כאילו היו רוחות רפאים
והמשיכו כל אחת לדרכה אבל בלי הנהגים.הם נעלמו. ולאף אחד בצומת
זה לא נראה היה מוזר וכולם המשיכו לנסוע כרגיל, זה לא שינה להם
שעד לפני שניה ניתן היה לטעות ולחשוב שזו צפירה של יום הזכרון
שהתנגנה לה ברקע וששתי מכוניות איימו להתנגש זו בזו ולהפריך את
תכלית כריות האוויר פעם אחת ולתמיד. הכל נראה להם רגיל, גם אלו
שהיו עם פיות פעורים למראה הזוועה שעמדה להתרחש כאילו פשוט
סגרו את פיותיהם במעין סוף של פיהוק למרות שאף אחד מהם בעצם לא
פיהק. אני אפילו חושב שאף אחד לא ראה את זה באמת ושגם אני לא
הייתי אמור לראות את זה אבל איכשהו כן ראיתי, בגלל החיוך  של
רוקי ורק עכשיו הבנתי לאן כל ה"בומים" נעלמים ואיך חייתי
באשליות.
עליתי עם רוקי הביתה והייתי ספק נפעם לרגל התגלית וספק מפקפק
בעיני שמא בגדו בי כשהייתי צריך אותם יותר מכל.
למחרת בערב כשראיתי "חברים" כבר לא התרגשתי מהקולות מסביב ושום
חריקה לא משנה עד כמה צורמנית שתהיה לא סחטה ממני תגובה,
נשארתי אדיש, רק הסתכלתי במלאך שמגיע כל פעם בתזמון מושלם
ובנהגים שנעלמים בלי שאף אחד ישים לב.
לא היה לי למי לספר, כולם בצבא המזדיין הזה ואפילו ההורים שלי
בטח לא יאמינו לי כי הם גם ככה חושבים שאני מדרדר ואין לי חשק
לחזק להם את התאוריות שאני לוקח סמים, קלים ככל שיהיו.
פשוט הלכתי לישון וכל ערב ביקשתי מאלוהים שיסביר לי מה קורה שם
בצומת כי נורא קשה לי כבר להירדם, ולילה אחד אלוהים היה בחולון
ושמע אותי ולקח אותי לסיור בשמיים. הוא הראה לי כל מיני דברים
מגניבים ומקומות נחמדים, אני לא בטוח אם זה היה גן עדן כי זה
לא היה מספיק יפה, זה בטח סתם היה מקום נייטרלי כזה בין שני
המתחמים.הוא הראה לי את המלאכים שלו ואת אוסף העולמות שלו(
בתמונות פנורמיות כמובן) ובשלב מסוים נמאס לי ושאלתי אותו אם
הוא מתכוון להגיד לי מה הסיפור של הצומת כי הסיור נורא מרתק
והכל, אבל אני די עייף. אז אלוהים עשה פרצוף כזה של אופס,שכחתי
ולקח אותי לנקודה מעל הצומת ושם הסביר לי הכל.
הוא אמר לי שזה פשוט מאד ושהוא בסה"כ לא אוהב לשמוע "בומים"
בתקופות מסוימות בשנה וכיוון שהאנשים במכוניות שמתנגשות צריכים
למות בכל מקרה אז הוא שולח מלאך שלוקח אותם למעלה ומשתיק את
ה"בום" , כמו משתיק קול של אלוהים ושאח"כ הוא גורם לכולם לא
לחשוב על זה ושבכלל לא הייתי אמור לזכור שראיתי את זה אבל
מישהו פישל ואיכשהו זכרתי (לא רציתי להגיד לו שזה מהחיוך של
רוקי), אח"כ הוא לקח אותי לחדר של האנשים שמתו בתאונות האלו,
היו שם הרבה יותר בנים מבנות וכולם ישבו ושתו בירה, אכלו
בייגלה וראו סרטים מצויירים.
ממש לפני שאלוהים החזיר אותי למיטה שלי, שאלתי אותו מה הוא
עושה עם כל ה"בומים"  האלה כי עובדה ש"מסה לעולם נשארת" (אני
לא ממש בטוח שזה היה שייך אבל הרגשתי יותר טוב אחרי שאמרתי את
זה). אלוהים רק חייך חיוך גדול ואמר לי שהרעמים ששומעים בחורף
הם ה"בומים" שהוא אוסף כל השנה ושחלק מהברקים אלו הבזקי הפנסים
וחלק סתם זרמי חשמל עצומים.
זה הכל נורא הגיוני אם חושבים על זה, כי תכל'ס מי מאתנו באמת
האמין שכששני עננים מתנגשים יוצא כזה "בום" ולא משנה כמה מים
יש בתוכם, זה "בום" של תאונה, זה הגיוני נורא.
נפלתי על המיטה ברכות ושמעתי את הכלב שלי מצייץ מתוך הסיוט שלו
בחוסר אונים משווע, רציתי לספר ליעקב על אלוהים והכל, אבל הוא
בטח היה אומר שאני דפוק ושלא מדברים ככה על אלוהים ושחוץ מזה
כדאי שאני אשב בשקט כי הוא מבין יותר טוב בנושאים האלה.
נרדמתי.בחלומי עוד שמעתי את אבא ואמא מתווכחים במטבח. אני אוהב
אותם.