הנה ברטה, היא שכובה על גבה. סביבה פינת רחוב במסגרת
אלומיניום, מכשירים עם מסך ערני וסדינים מעומלנים בלבן. עוד 12
דקות, היא מהרהרת, עוד 12 דקות תבוא האחות ימימה או האחות חווה
ותהפוך אותה על צידה. כבר שבועיים שהיא ככה, כמו סטייק שיד
נעלמת הופכת בבשרו מצד אל צד. פצעי הלחץ שלה, היא מוסיפה
להרהר, הם כמו מסקנה בילתי נמנעת מהמצב, לא רק הפיסי, גם בנשמה
שלה יש לחץ. עוד 12 דקות על צידה השמאלי תראה שוב את הזר האדום
ואת שולחן התרופות, אבל מוכרת הפרחים ושני חתולי הרחוב שמתחת
לעץ יעלמו מעיניה. על צידה הימני תוכל לראות את פתח החדר,
ולהמשיך, אם תרצה בכך, לצפות לאורחים.

אתמול, או אולי שלשום, שמוליק, זה הבן שלה, בא לביקור קצר. בא
עם זיעה על ראשו ועם הזר האדום שקנה ממוכרת הפרחים בכניסה.
הסתובב בעצבנות, אולי, מחייכת לעצמה ברטה, כשראה שני חתולים
נרגע ושם את הזר על שולחן התרופות הלבן. בשתיקה הוא התיישב,
מרוחק, על כסא הפלסטיק הלבן. בתנועותיו אי נוחות, אולי ממצבה
שלה, אולי מהמצב שלו מולה, מסתכל בחשד במוניטור שמעל ראשה,
אלכסונים ירוקים שהוא לא מבין את פשרם. לפני שבוע הוא כבר
הפסיק לדבר אליה, בוודאי חושב; אם היא לא עונה אז היא לא
שומעת, אם היא לא שומעת אז למה לדבר, אה.  זה היה אתמול, או
אולי שלשום, כשברטה רצתה להזמין אותו לשבת לידה, על המיטה
הנוחה, עליה היא שוכבת עכשיו על גבה, בדיוק כמו אז בבקרים של
שבת בבוקר.

שמוליק יושב שם כמה דקות עם אי הנוחות שלו וממהר לחזור לעדי,
נכדתה, ביתו, הממתינה באוטו. בדמיונה היא שומעת אותו אומר
לעדי; אני מייד חוזר וזה לא מקום לילדים וסוגר לה את הדלת,
למרות שהיא רוצה לצאת. גם נפשה של ברטה יוצאת אל עדי הקטנה.
שבועיים.

עוד 9 דקות וברטה מנצלת היטב את הזמן שנותר לה על גבה, בעיניים
פקוחות, ללא מצמוץ, היא בוחנת את התקרה, היא יודעת, למבקרים זה
נראה מפחיד, לה לא, עכשיו היא מרוכזת בסרט המוקרן על המסך הלבן
שלה. היא רואה תמונות של שמוליק, הקטן. מכיתה א', מהצבא, משדה
התעופה, מכל כך הרבה פתחים שנכנס בהם, בלעדיה. יותר מכל אהובה
עליה דמותו של שמוליק מכורבל בתוך שמיכת פוך, שותה מכוס תה
שהיא הגישה לו. האהבה שלה אליו, והיא עדיין יכולה לחוש שאריות
מאז, היתה פורחת כשהיה חסר ישע במיטה הגדולה.

לברטה נותרה עוד דקה, היא חושבת מחשבות של ויתור, ממילא ונו
כבר ולא נורא, על צד ימין אני אוכל לראות את שמואלי שלי מגיע
ומביא לי זר של פרחים, ומשמאל את הזר שכבר הביא שהוא אות
לאהבתו אלי. ולמרות שיש בי כעס נורא עליו, אני עוד רוצה להראות
לו, לפחות פעם אחת שאני אמא שלו, נגיד להביא לו כוס תה חם או
שוקולד, אלא שאיני יודעת, או יותר נכון, איני זוכרת איך עושים
זאת כמו שצריך.

בטח, ברטה זוכרת את שמוליק שלה בכל יום, היא מנסה להגות: שמולי
בני, בני שמוליק, אך בשרה שלה דורס  את רצונותיה האחרונים.
ובמוחה שנשאר בודד מגופה עולות כמו מאליהם השאלות. האם
אנירוצהל... ל... למות, היא חושבת לעצמה, לא. האם עכשיו אני
עוד יכולה להחזיר אלי את שמוליק הקטן שאבד ממני או את עדי
המורחקת ממני בכוח. האם יש בי געגועים לבעלי זכרו יגן עלי.
ואז, כמבלי משים, בדקה התשעים של חייה, באיחור של דור ושמונים
שנה היא שואלת בפעם הראשונה את שאלת מיליון הדולר, לשם מה כל
זה. ומאיפה לאן הכל מגיע.

שני החתולים ממשיכים לשבת מתחת לעץ, ענן עובר בשמיים ומסתיר.
הם מסתכלים תחתם בפליאה. הצל שלהם הפך לקו ירוק דק וארוך.