כמעגלי האדוות המתפשטים והולכים
לאחר הטלת אבן למימי אגם,
כך אתה.
בראשיתך טבעו
אבן
במוחך. ויצרו זעקה,
שיצרה עוד ועוד. והן הולכות
ומתגברות, מחרישות
מן החוץ ומחרישות
מן הפנים. ולא חודלות.
וכבר אינן מזכירות במאום את אותם מעגלים
קטנים, ישנים.
והן מחרישות עוד ועוד והן עוד ועוד מחרישות.
וריאותיך קטנות
מלהכיל.
וכל זעקה חזקה
מקודמתה.
וכל צל על צל על צל
מטיל.
ובלילות עינייך נגללות
פנימה. הפוכות בחוריהן מביטות פעורות,
מן הפנים אל הפנים.
מביטות נכוחה, נחרדות. אישונים
מתכווצים. לעיתים
בביעותי יקיצה הן שבות
למקומן.
הו אז אתה
נפנה
למלא דפים על דפים על דפים. |
