כשהייתי בת תשע ושלושה חודשים הייתה לי חברה עם עיינים בצבע של
מעדן וגם לשער שלה היה צבע של מעדן, ואולי בגלל שקראו לה דניאל
ובקיצור-דני, פשוט לא יכולתי להסתכל עליה שלי לחשוב על
מעדן...
מטבעי אני לא משתגעת על שוקולד ובטח שלא על מעדן, אבל כל כך
אהבתי אותה, את דניאל שפשוט הפכתי להיות אכלנית כפייתית של
"דני"!
הייתי צנומה כזאת, מעצבנת,ואכלתי הרבה מעדני "דני" עד שהתחילה
לצמוח לי בטן וגם תחת והייתי כבר בת שלוש עשרה כשהבנתי שקוראים
לזה-השמנה.
ויום אחד דניאל באה אלי ואמרה לי שהיא נוסעת, ואני שמכיתה ה'
נשארתי בכיתה ה' הייתי ממש מטומטמת והייתי בטוחה שהיא תחזור כי
היא נוסעת להכין מעדני "דני" ושהיא בטוח תביא לי מתנה,
אבל אז היא בכתה והבנתי שזה רע, אז נתתי לה מעדן שתרגע ושאלתי
אותה אם אפשר לאכול אותה בתור מתנת פרידה.
דניאל נרדמה ולא הסכימה לענות לי על השאלה, ובגלל זה לא הסכמתי
לאכול אותה סתם, כי אחרת מה הכייף בזה? שהיא תישן ולא תרגיש את
הכאב?כמו אותו כאב שהיא גורמת לי בזה שהיא נוסעת... אז
כשתתעורר אני אוכל אותה,כי ככה זה לא שווה.
והיא לא התעוררה, כבר שלושה ימים, והתחילו לדאוג,ורק אני כבר
שנאתי אותה, כי הרגשתי שהיא עושה לי דווקא,ולא מתעוררת בשביל
שאני לא אצליח לאכול אותה ולהנות מזה שהיא תסבול-כלבה!
למעשה זה כבר לא היה לי אכפת כי הצלחתי כבר לשכוח אותה ולא היה
לי אכפת שתיסע, אפילו אם זה לא בשביל להכין "דני" ואפילו מצידי
שלא תביא מתנה.
והיום,כשהחבר שלי נרדם ככה סתם בסלון, אני מדביקה לו על הבטן
עתיפות של "דני" ואז אני יורה בהן אחת-אחת ומכינה מעדן "דני"
חדש בטעם של דם.
והחבר שלי, זה בכלל לא אכפת לו, הוא מתעורר כאילו כלום ונותן
לי נשיקה.